אתמול הרצאתי בפעם הראשונה בזום.
עד עכשיו נמנעתי מהרצאות דרך המדיום הזה,
אני אוהב להרגיש את הקהל, להסתכל להם בלבן של העיניים, לחוות את התגובות מקרוב.
איך אפשר להרצות בפני ריבועים?
לדבר מול טבלא של פנים מתחלפות,
או כאלה שבוחרים להישאר בלי פנים כלל.
אני אוהב לראות את כל העיניים,
נוצצות, מחייכות, צמאות למילה הבאה שלי.
אבל לפנייה אחת לא יכולתי לסרב -
מכינה קדם צבאית מעורבת למנהיגות ציונית חברתית ביקשו שארצה בפני כ-50 נערים בשנת שירות.
לא התלבטתי לרגע ולמרות שהתעקשו לשלם עשיתי זאת בהתנדבות.
זו בדיוק הסיבה שהתחלתי להרצות, לגעת בכמה שיותר אנשים.
לספר את הסיפור שלי ולקוות שהחוויה והתובנות יעזרו להם לשפר את חייהם.
ההזדמנות לפגוש אותם רגע לפני שהם מתחילים את חייהם הבוגרים, קסמה לי מאוד.
לדבר אליהם בשלב שהם צמאים למידע,
בשנה שהם מחפשים הכוונה ועזרה עלמנת שיוכלו לעצב את עתידם.
אז התגברתי על הקושי וההתנגדויות שלי,
אם זמרים וסטנדפיסטים עושים את זה אז מי אני שלא.
הסתכלתי אל המצלמה במחשב, לבשתי חולצה לבנה חגיגית וחזרתי להפיץ את האמת שלי.
חזרתי לספר את סיפורי יוצא הדופן בלהט ותשוקה.
האמת? מאוד נהנתי,
לפי התגובות נראה שגם הם.