109.הקשר בין יהודה אטלס לפחד

"אל תנסה להיות יהודה אטלס. תמצא את הכתיבה שלך."

המשפט הזה, מהאיש שגדלתי על הספרים שלו, היה הרגע שבו הפסקתי לפתוח את המגירה ופשוט התחלתי לחיות.

תמיד כתבתי למגירה. אף פעם לא היה לי את האומץ להוציא את המילים לאור. אבל אירועי המרתון והביקור מעל העננים נתנו לי את הכוח ללכת עם האמת שלי, להפסיק לחשוש, ולהתחיל לפרסם.

ואז פגשתי את הראשון שנתן ביקורת על המילים שלי – יהודה אטלס בכבודו ובעצמו. האיש שגדלתי על הספרים שלו, ושכל ילדותי התענגתי בהם על החריזה, השנינות והדיוק.

זה קרה בגיל 38. אנט, שמכירה את התשוקה שלי למילה הכתובה, הפתיעה אותי בגדול והפגישה בינינו. אני הייתי בתחילת הדרך, והוא האיש שלימד אותי לאהוב שפה, ולמצוא את הדרך לתת למילים משמעות אמיתית.

אחרי שקרא את מה שכתבתי, הוא פירגן, העיר, אבל בעיקר נתן לי את המשפט הזה ששיחק לי בראש.

הידיעה על פטירתו מרגשת וצורבת. היא מזכירה לי את השורות שלו:

"אני כבר לא הילד ההוא / אבל הילד ההוא הוא אני" - ופתאום אני מבין שהילד שפחד וכתב למגירה הוא בדיוק מי שהיה צריך את האומץ הזה כדי לקפוץ למים.

החיים קצרים מכדי לשמור את החלומות במגירה.

ללכת עם האמת שלך זו לא פריבילגיה, זו בחירה לחיות באמת, למצות כל רגע ולתת למילים מקום בעולם.

יהודה, הבנתי. הפסקתי לפחד.