107. הקשר בין כורסא למורשת

האובדן קיים תמיד, אבל לפעמים רגע אחד קטן, תמונה אקראית, מציפים פתאום את הלב בזיכרון, עצב וגעגוע עמוק.

זה קרה לי היום, תוך כדי ניקיון שגרתי של המרפסת. הנחתי לרגע חולצה לבנה על הכיסא הישן, זה שהגיע מבית הוריי. המילה "קירש" המודפסת על גבה, יחד עם הכיסא המוכר, צרבו פתאום את דמותו של אבי בנימי ליבי. הוצפתי בגעגוע למי שהוא היה עבורי.

תמיד הייתה לו כורסא בסלון בית הוריי. כולנו ידענו שזה המקום הבלעדי שלו, המבצר שבו הוא משקיט את המולת היום. כמובן שהייתה לה ידית מיוחדת שהטתה את המשענת והרימה מושב לרגליים.

לפעמים, גם כשהוא לא היה בבית, העדפנו לשבת במקום אחר. היום המנהג הזה כבר לא קיים, אבל אז, החשיבות שנתנו ל"מקום של אבא" ביטאה יראת כבוד למעמדו במשפחה.

יכול להיות שזה היה קשור גם לחיבור לעבר ולמה שהכורסא הזו ספגה. אני זוכר שאמא סיפרה שכשאבא חזר ממלחמת יום כיפור, הוא היה יושב ימים שלמים על הכורסא ובוהה בתקרה. מאז, הכורסא שלו תמיד הייתה המרכז, ורק אחר כך שאר הסלון.

אפילו בזקנתו, אחרי לכתה של אימי, היו לו הכורסא שלו והכיסא המרופד למרפסת. כשאבא נפטר, לא העזנו לזרוק אותם. אני לקחתי את הכיסא למרפסת ביתי.

היום, כשהחולצה מונחת עליו, הגעגוע הפך לזיכרון חי.

בעוד מספר חודשים נציין שנתיים ללכתו של אבי ו-4 שנים ללכתה של אימי. הם חסרים לי כל כך.

אני מציע לכל מי שעדיין יש לו את הזכות – לבקר את ההורים ולהגיד כמה אתם אוהבים. כל רגע כזה הוא מתנה.