איזה כייף זה שישי, כך הוא אמר לי הגדול, הבכור. זה שלפני רגע נכנס לגן אלון ועוד רגע מתגייס.
שנייה לאחר מכן הגרון שלי נחנק וזה הרגיש לי שלם. זה לא שאנחנו שומרים שבת ממש לא, מודה שמשתדלים לעשות קידוש, אבל יש משהו קסום בשעות האלה של ערביים רגע לפני ארוחת שישי. אני זוכר שגרתי בחול עם הגויים זה היה הדבר שהיה הכי חסר לי מהכל- שישי ומשפחה, לך תסביר להם את התחושה הזאת- של שלמות מעורבבת עם חגיגיות- אי אפשר. מאז גידלתי לי משפחה משלי- שאני גאה בה יותר מהכל וביום שישי פיתחנו נוהל מוזיקלי של קבלת השבת. קצת אחרי השנצ זה קורה- המוזיקה מתגברת כולם מתאספים במטבח וצעדי ריקוד משתלבים להם לאיטם. זה ממש לא משנה שהקשר בין ריקוד אלי ואל נועה זה כמו הקשר בין אורן חזן למקום שביעי בפרימריז, אנחנו לא נותנים לחוסר הכשרון ולקלמזיות של שנינו להפריע לריקוד מלא בהנאה ושחרור. בין צעד להנפה אני מוודא בזווית העין שהדבר לא מתועד עלידי מצלמות סמויות בבית כפי שנהוג לעיתים. למרות שהריקוד יכול לקרות בכל יום ושעה אחרים, זה קורה דווקא בערב שישי רגע לפני הארוחה, משהו בחגיגיות ובאווירה מייצר תחושת קרבה, תחושת ביחד, נוצר רגע מיוחד. וברגע הזה כל הנוכחים מתרגשים ומרגשים, יש לזה גם שם קוראים לזה - משפחה.