108. הצחוק שנשאר על המפה: מה שאמא לימדה אותי על בחירה בטוב
- דני קירש
- 6 בפבר׳
- זמן קריאה 1 דקות
"יש רגעים בחיים שהם כמו דרישת שלום מעולם אחר. כשהצחוק של אמא בקע מהרמקולים של ה-Waze באותו יום, זה לא היה רק געגוע שתקף אותי באמצע כביש מהיר; זו הייתה תזכורת לשיעור הכי גדול שהיא השאירה לי.
אמא לא הייתה אישה של נאומים גדולים. היא הייתה אישה של מעשים קטנים וחיוכים רחבים. היא חיה את חייה מתוך הבנה עמוקה שהעולם אולי לא תמיד מאיר לנו פנים, אבל לנו יש את החופש לבחור איך להסתכל עליו.
במשך שנים ראיתי אותה בוחרת בטוב, גם כשזה לא היה מובן מאליו. היום, כשאני כותב בבלוג 'בחרתי בחיים', אני מבין שהשורשים של הבחירה הזו נטועים עמוק בבית שבו גדלתי. בפוסט הזה אני רוצה לשתף אתכם ב-3 תובנות שלמדתי מהצחוק של אמא, ואיך גם אתם יכולים 'לחשב מסלול מחדש' לעבר גישה חיובית יותר, גם כשנראה שיש פקק בדרך..."
התובנות בפוסט המצורף
אסיים במילות השיר שכל כך איפיינו את אימי והיא כל כך אהבה
אם עולה השמש ובכל בוקר חדשה היא
אם הפרחים סתם מחייכים אל העולם
אם מתגלגל הגל מצחוק עד השמים
אז למה גם אנחנו לא נצחק עם כולם?
אם יש עוד קרקסים וליצנים ולא בספר
אם צחוק הילדים נשמע צלול ולא רחוק
צוחק השוק, הים, הפעמון של בית הספר
אז למה גם אנחנו לא נלמד לצחוק?
כדאי, כדאי ללמוד מן הפרחים
לא לקמץ בחיוכים
והעולם, תראו, יהיה פתאום כה טוב
כדאי לחלום ולקוות, נסו רק פעם
כדאי לצחוק, כדאי לחיות, כדאי לאהוב
כדאי גם לחייך, מותר לכעוס
אך בזהירות לא להרוס
אפשר לרקום חלום נפלא ביום סגריר
הכל יהיה עוד טוב יותר ודאי, אבל בינתיים
אפשר לבכות ללא סיבה, אפשר גם לשיר
תגובות