1971,
אחרי שתי בנות ועשר שנים מהבת הבכורה, אבי היה מאושר.
לא סתם שנולד לו בן סופסוף לאחר שתי בנות,
נולדו לו שניים,
תאומים,
אסי ודני הם החליטו לקרוא לנו .
מה זאת אומרת מאושר, הוא היה על גג העולם, 2 בנים זכרים שימשיכו את שושלת קירש.
אסי אחי היה הבכור, 15 דקות הפרידו בין הלידה שלו לשלי,
עד היום אימי מספרת על צילום הרנטגן.
בימים ההם בשנת השבעים המוקדמות איכות הרנטגן לא הייתה מהמשובחות,
לא כמו התלת מימד של היום,
בקושי עם חצי מימד זיהו את הרגל שלי,
ראו בבירור את הרגל שלי על העכוז של אסי אחי,
כאילו אומר לו, "יאללה יאללה צא כבר,
שחרר לי את המקום אני רוצה את כל הבטן לעצמי."
בסוף הצלחתי להוציא אותו ראשון ולקבל 15 דקות לבד בבטן של אימי,
להנות מהשקט,
לבדי,
אחרי כל כך הרבה חודשים שהיינו אחד על השני,
הייתה לי את כל הבטן לעצמי.
אחרי רבע שעה החלטתי שאני לא יכול בלעדיו ויצאתי גם אני.
זו כנראה הסיבה שנולדנו בחודש השביעי,
החלטנו לצאת לאוויר העולם לאחר 30 שבועות בלבד,
מאוד מוקדם מהצפוי.
ביום הלידה שלחו את אבא שלי הבייתה בשיא הביטחון,
"היא לא תלד היום" אמרו לו, אתה יכול לחזור לשמור על הילדים שלך,
כך הוא עשה.
רק שכאמור נולדנו מוקדם מהצפוי ואבי קיבל את הבשורה בטלפון.
" מזל טוב מר קירש" בישרה האחות את הבשורה לאבי הנרגש.
" הם נולדו שני קילו ומאה גרם", אבי כל כך התרגש שכל הדרך לא הצליח להבין אם מדובר במשקל של שנינו או של כל אחד לחוד.
היינו פגים ולקח זמן לא קצר עד שהשתחררנו מבית החולים.
עצם היותינו פגים לא פגע במאום בגודל שלנו, שנינו צמחנו לגובה מעל הממוצע.
כראוי לתאומים, היינו ילדים מאוד שובבים, כל הזמן היינו בתנועה, שיחקנו כל הזמן, טיפסנו ורצנו.
גם הלבוש שלנו ברוב המקרים היה זהה, לבשנו בגדים זהים אך בצבעים אחרים,
אותי הלבישו בצהוב ואת אסי בכחול, כך זה היה נהוג בתחילת שנות ה70.
הכל עשינו ביחד, קרה לא פעם שאחד הקדים את השני בהתפתחות בינינו, אבל מהר מאוד השני השלים את החסר.
לאור העובדה שכל הזמן היינו בתנועה קרה לא פעם שנפצענו במקומות סטנדרטים ומוזרים כאחד,
המעניין בפציעות היה הדיוק המדהים והקירבה בין הפציעות,
כאשר אני נפצעתי בסנטר, מקום לא שכיח במיוחד לפציעות ונדרשתי לתפרים,
לא חלפו להם מספר ימים וגם אחי נדרש לתפרים, איפה? בסנטר כמובן.
יש אינספור מחקרים שדנים בקשר בין תאומים,
קשר שהוא מעבר לאחווה ולנושאים משותפים וחוויות,
הייחוד האמיתי הוא הקשר הבילתי אמצעי, זה שלא ניתן להסברים,
ההבנה של דברים והשלמה הדדית, גם בלי לדבר.
כך זה היה גם אצלנו הבנו והשלמנו אחד את השני כל הזמן, בלי מילים.
כנראה שאצלנו בין השאר הקשר התבטא גם בדימיון של הפציעות שקרו לנו.
כך חלפו להם השנים והקשר בינינו נשאר תמיד חזק, זה לא משנה כמה בפועל היינו נפגשים,
כאשר נפגשנו זה היה כאילו המשכנו את הפגישה האחרונה, קשר חזק, קשר של תאומים,
תמיד היינו אחד בשביל השני, בצרות, בשמחות.
דווקא באירוע של הפציעה שלי, כשהייתי בטיפול נמרץ ונעלמתי מהעולם לתקופה, יצא שלא נפגשנו,
כל אחד נשאב לחייו,
אני זוכר שברגעים הראשונים כשהתחלתי לראות ולנסות לזהות פרצופים, זיהיתי אותו, את אסי,
בשניות הראשונות ייחסתי את הדמות שלו להזיות שלי ולבלבול שלי בין העולמות,
"האם זה באמת הוא? הוא כאן??" מילמלתי לעצמי.
כך היה, הוא הופיע בדיוק בשניה שהייתי צריך עזרה, הוא לא ידע אחרת.
בסופו של דבר הוא תמיד שם בשבילי, אח טוב, תאום בנפש ובדם.
חצי שנה אחרי שהחלפתי עולמות, לאחר שהחלטתי שזה לא זמני, אסי חווה אירוע דומה מאוד לשלי,
אירוע מפחיד מאוד ומטורף במידת הקירבה שלו לפציעה שלי,
ארוע שפשוט לא נתפס שהוא אמיתי, רק מספר חודשים אחרי הפציעה שלי.
זה היה ביום שלישי באמצע אוגוסט בבוקר, אני זוכר שהגעתי למשרד לעוד יום של עבודה סטנדרטי,
פתאום קיבלתי טלפון ממספר לא מזוהה,
על הקו הייתה תמי אשר עובדת עם אחי,
הכרתי אותה רק עלידי הסיפורים, ידעתי שהיא ואסי חברים מאוד טובים בעבודה ויש בינהם קשר מאוד מיוחד,
"פעם אני עוד אפגוש אותה", חשבתי לעצמי מספר פעמים,
לצערי זה לא קרה עד אותו יום,
רק לא ידעתי שאפגוש אותה בנסיבות כל כך קשות.
"דני? שאלה אותי תמי מהקו השני"
כן עניתי מהוסס לקול שלא הכרתי,
מדברת תמי, אני עובדת עם אסי,
אסי עבר ארוע בלב, אני נמצאת באמבולנס איתו בדרך לתל השומר.
"מה קרה לו? " שאלתי.
היה לו ארוע באוטם שריר הלב, מכינים לו בתל השומר חדר צינטורים, אני בדרך לשם, תודיע להורים שלך.
כמובן שהודעתי מיד להורים ולאחותי ועפנו במהירות האפשרית לתל השומר.
למען האמת, לא הופתעתי במיוחד,
לצערי הגנטיקה שלנו מאוד רעה בכל הקשור ללב, אבי ואימי עברו לא מעט צינטורים וארועים אחרים,
כך יצא שהכרתי מצויין את אגף מכון הלב בתל השומר,
הם רק התחילו את זה בגילאים מאוחרים יותר,
לא בגיל 43.
נסעתי לתל השומר אופטימי,
"סביר להניח שהם ישתלטו על המצב", חשבתי לעצמי.
מזל שבית החולים כל כך קרוב למקום העבודה,
כך יטפלו בו המומחים הכי גדולים, אנחנו הרי מכירים אותם.
מדהים אותי כל פעם מחדש כמה בקלות אפשר לאבד את החיים,
היום הרפואה והטכנולוגיה כל כך מתקדמת, אך עדיין אנשים הולכים כל כך בקלות מהתקף לב, דום לב,
איך לעזאזל אדם שלפני רגע תיפקד בצורה טובה,
שנייה לאחר מכן מאבד את חייו מבלי שום יכולת לעזור,
כנראה שכאן נכנס אלמנט אחר שבלעדיו הדברים היו מסתיימים אחרת -
אלמנט המזל, כי ללא אבחנה מדויקת ומהירה באותן רגעים, הנזק בלתי הפיך.
מדובר בשניות קריטיות,
שניות בהן מישהו מוכרח לקרוא את הסיטואציה.
או שאתה עצמך מבין מה קורה,
או שמלאך מופיע לידך בדיוק בשנייה הנכונה,
כדי להציל לך את החיים.
אבל לא דיי בכך,
יש צורך לקחת אחריות על הסיטואציה.
כמו שעשה יורם במצבי, (מפורט בפוסט 7 בבלוג)
כמו שעשתה תמי עם אחי התאום.
המלאך שנשלח אלי חצי שנה לפני כן, הופיעה הפעם כמלאכית,
הפעם היא הגיעה למשמרת קייץ.
אם תמי לא הייתה, יכול להיות מאוד שזה היה מאוחר מידי.
אבל היא הבינה מה קרה לו,
לאסי.
כשהגענו לתל השומר הכל היה בסדר ונשאר לו רק להתאושש,
אבל אז התברר לנו גודל הארוע,
היה לנו מזל גדול מאוד כי ההבדל בין לאבד אותו להצלת חייו היה על חוט השערה, על שניות אחדות,
על החלטה נכונה,
כאמור מזל גדול.
בדיוק מדהים למה שקרה לי 5 חודשים לפני כן.
תאומים או לא תאומים??
נס גדול?
מזל?
טימינג מדהים?
התשובות נמצאות באיזה שהוא מקום שם למעלה,
לא אצלינו.
43 שנה חיינו שנינו חיים נורמטיבים,
לא זוכר אף אחד מאיתנו מבלה אי פעם בבית חולים בגין פציעה חמורה כלשהי שדרשה אשפוז,
מקסימום תפירה פה ושם... בסנטר.
פתאום בתקופה של חצי שנה עברנו שנינו אירועים קשים מאוד שההבדל בין חוויה מטורפת לרע מכל היה דק מאוד.
אולי זה הכוונה כלשהיא שלא נתנה לנו לעבור לעולם הבא,
לא נתנה לנפשות התאומות להיפרד, בדיוק כמו בבטן.
או ש,
לכל אחד,
יש שם למעלה מלאך צמוד.
לנו,
יצא להכיר אותו,
קצת יותר מוקדם.