״תגיד למה לא הכנסת את מספרי הטלפון לאנשי הקשר שלך בפלאפון?״
שאלה ביתי המתוקה כשהבחינה ברשימת טלפונים רשומה על הדף האחרון של יומן שניהלתי בשנת 95 כשהייתי בדרום אמריקה.
חזרתי ליומן כחלק מזכרונות מתוקים מתקופה מרגשת רגע לפני שהבכור טס לקולומביה.
״כי עוד לא היה סלולאר מאמי שלי״ עניתי.
אוקי היא ענתה ונראה שהתרצתה .
לא חלפה לה דקה ואז היא שאלה בתמימות של ילדה בן 12 שלא ממש ברור לה שבכלל יכול להיות עולם אחר:
״אבל איפה השארת אותו ?
את הסלולאר ? בארץ?״
לא מתוקה עניתי ב1995 לא היה סלולר לכל מי שרק נפלה לו שן. רשתות חברתיות ואפילו אינטרנט היו איך נאמר זאת בעדינות- מדע בדיוני.
לרגע הרגשתי זקן ממש.
אין ספק שהסלולאר והרשתות החברתיות שיפרו וייעלו את חיינו בכמה רמות.
אבל הרטרו גרם לי לזכרונות חמימים לתקופה בה חיינו את הרגע ותשומת הלב שלנו לא הייתה מוסחת לאלף מקומות בגלל מכשיר קטן שכל מהותו חיבור בין אנשים.
אז גם התמימות חלפה עם התקופה אבל כל עוד המכשיר עדיין לא מושתל לנו במוח, יש עדיין את הבחירה , כמה להשתמש.
אני מזמן כיביתי את הnotification ואני לא ניגש לסלולאר ברגע שפוקח את העיניים.
רגע שעשיתי זאת הרגשתי תחושת שלווה קלה שהבחירה לפחות כרגע עדיין אצלי-
להיות כאן מבחירה, במקום שם בליית ברירה.
תהנה גבר שלי מחוויה מדהימה בארצות רחוקות.
