השבוע הבנתי מה באמת חשוב וזה ממש לא קשור לכדורגל-
יום שני יובל ואני בדרך למשחק של מכבי.
יש לנו נוהל כזה שלפני המשחק אנחנו יושבים בפאב של האוהדים וסופגים את האווירה.
בשבועות האחרונים לא הצטרפתי בגלל האבל של אמא שלי, אבל ביום השני האחרון לכבוד משחק הבית האחרון החלטתי להצטרף, יובל נסע איתי ממודיעין והכל קצת התעכב ויצא שכל החברים של יובל ושלי המתינו לנו במקום.
אז הגברנו קצב כדי שלא ימתינו ו500 מטר מהמקום אני מסתכל לאחור ורואה את יובל נעצר ליד מישהו.
לרגע לא הבנתי על מה מדובר ואז הבחנתי שהבחור שדיבר עם יובל עם מקל הליכה.
מסתבר שיובל ראה שהבחור העיוור מחפש עזרה כי הוא רצה להגיע לכתובת שהייתה לו בפתק שאחז בידו והוא לא ממש הכיר מכיר את האיזור ולא ידע איך להגיע.
הצטרפתי לשיחה ואחרי בירור קל הסתבר שיש צורך ללכת כמעט קילומטר עד המקום שביקש להגיע אליו.
הכיוון של היעד היה הפוך מהמקום שלנו וההחלטה אם לעזוב הכל ולעזור לאותו עיוור הייתה יוצרת מצב שהחברים שממתינים אולי לא יצליחו להיפגש עם יובל.
יובל לא היסס לרגע, הוא נתן לו יד ואמר לו: אני אקח אותך.
בחיים אנחנו עומדים כל הזמן למבחנים, נמדדים לפי השגים, שנות לימוד, קורסים וכמות תארים.
יובל רק בתחילת דרכו מבחינת לימודים ותארים ולפניו הרבה מאוד מבחנים שיקבעו לאן ילך ומה תהיי דרכו.
אבל לרגע אחד ביום שני הוא עמד בבחינה הגדולה מכולם- להיות בנאדם.
גאה בך בן שלי שכך בחרת יודע שסבתא ניצה גאה גם שם למעלה.
מאחל לכולנו לקחת את הבחירות הנכונות וללכת לדרכים היותר חשובות, גם אם הם קילומטר מהכיוון אליהם תכננו ללכת.
שבת שלום