מקצוענות ברמה הכי גבוהה, כן כן יש עדיין כזאת.
קוראים לסטודיו נירית דאנס ויש להם את הנוסחה למצות את היכולות של כל אחת ואחד.להגיע לקצה היכולת ואז להבין שאפשר עוד להשתפר.
באמצע שנות התשעים טיפסתי על הר הטונגרווה באקוודור, אני זוכר שמעבר לטיפוס בשלג לפנות בוקר כדי להגיע לפסגה היה את בעית החמצן וכך יצא שממש באפיסת כוחות קצת לפני הזריחה הגעתי לפסגה ונשכבתי על השלג הרך מותש מהעלייה והאוויר הדליל, ואז הרמתי את הראש וראיתי את הפסגה האמיתית מונחת לה מעליי ממתינה שאגיע לכבוש גם אותה.
כשהבטתי ברונה והבנתי את הדרך שעשתה עד לבמה הגדולה בעולם אי אפשר היה שלא להתרשם מהדרך הארוכה שעשתה למרות הקשיים, אבל כל פעם שחשבתי שהן הגיעו לקצה היכולת הופיעה פסגה חדשה.
אחרי שחשבתי שהפסגה המקצועית בריקוד הייתה
אליפות העולם בספרד שם הן חוו חוויה מצמררת של שירת התקווה מול כל העולם , נוכחתי לדעת שיכול להיות שכמו באקוודור הפסגה עוד לפניהן.
ביום רביעי צפיתי במופע סוף השנה של סטודיו נירית דאנס, 18 ריקודים מהממים ומרגשים בהיכל התרבות במודיעין.מדובר היה בגילאים של ז-יב, והיה מופע מושקע ומהנה בצורה יוצאת דופן כל כך עד שהיו רגעים שהייתי צריך לשפשף את העיניים כדי להיזכר שאני במודיעין ולא בברודווי.
לא נתפס שאחרי התרוממות הרוח של אליפות העולם הצליחה נירית להוריד את הבנות מאוויר הפסגות לקרקע ולהעמיד את המופע כשבמהלך אותן 10 ימים בין החזרה מאליפות העולם להופעת סוף השנה 5 ימים הן היו במחנה קייץ בצופים.
אז תודה לך נירית על היכולת המופלאה שלך ושל המורים שלך לייצר פסגות וריגושים ולהביא את היכולות של רונה והבנות עד הקצה.
האמונה שהחדרת בהן ביכולות שלהן להשיג כל מה שיבקשו ושהכל תלוי רק בהן היא מתנה גדולה לכל החיים. לצד ההבנה שמה שצריך זה עבודה קשה, תמיכה מקצועית ושאיפה מתמדת למצויינות ואז באמת השמים הן הגבול.
אז תודה לך Nirit Azari בשם רונה אנט ובשמי על החינוך ועל עוד רגעים קסומים שיזכרו בליבה לעד.
עוד על מיצוי יכולות בבלוג והפוסט המצורף בתגובה הראשונה.
