כשהתחלתי להרצות ידעתי שאני רוצה להגיע ללב של האנשים ולפתוח אותו קצת.
רציתי גם להתגנב למוח ולהכניס שם כמה רגעי שקט להמולת המחשבות, כי ברגע שהמוח נח קצת אפשר לשמוע את האסימונים נופלים.
אחרי שהתובנות שוקעות והזיק ניצת יש רצון עז לעשייה. הבעיה שרצון לא מספיק צריך להפוך אותו לעשייה מיידית בלי המתנה.
הכי קשה לעשות את הצעד הראשון, אני זוכר כש פרסמתי את הפוסט הראשון בבלוג, הרגשתי שאני על סף תהום ואני חושש לקפוץ, כמו איש דתי שמחליט להדליק את האור בפעם הראשונה בשבת וחושש שהשמים יפלו עליו.
אז המטרה שלי במסרים שאני מעביר בהרצאה
היא לא רק להוריד את האסימונים אלא לתת דחיפה קלה, כזאת שתעזור לעשות את הצעד ולא לחכות לפני שיהיה מאוחר.
את המסרים אני כמובן מעביר בשילוב הסיפור והחוויה הבילתי נתפסת שחוויתי.
יש לי ממש רצון עז להמשיך בדרך זו ובשליחות אשר לקחתי על עצמי.
אני מודה שזה הישג מאוד יומרני לגעת בליבם של האנשים שבוחרים לחזות בי בפעם הראשונה, לשמחתי יש מקרים שאני גם מצליח, בהתחלה אני רואה את העיניים הנוצצות מביטות לאחר מכן את החיוך המבין, אותו אי אפשר לפספס, ולאחר ההרצאה אני נחשף לתגובות ולסיפורים שמשתפים ונותנים לי את התחושה שבחרתי נכון והמסר נקלט.
אחת מהתגובות מצורפת כאן ממישהי שהגיעה מתל אביב לראות את ההרצאה שלי אתמול במודיעין, מה שמרגש במיוחד זה שהיא ולא פגשה אותי מעולם או נחשפה לבלוג ולפוסטים שאני כותב. התגובה המרגשת שלה נותנת לי את הכוחות להמשיך להפיץ ולשתף.
