שים שים עוד פלאפל״, אני עדיין רעב.
אמרתי למוכר באמצע שנות השמונים והוא הוסיף עוד כדור ועוד כדור ואני הרגשתי שסופסוף נמצא הפיתרון לרעב האינסופי שלי.
היום עברתי בלילה ליד שוק בצלאל בתל אביב שהפך לפרויקט נדלני נוסף והדבר היחידי שעלה לי היה הפלאפל שהיה במרכז השוק.
אחותי הייתה לוקחת אותי למסע קניות בבוגרשוב ובשינקין ובדרך לשוק הכרמל היינו עוצרים בשוק בצלאל, היא הייתה מצליחה למצוא שם מציאות
אבל אותי עניין רק דוכן הפלאפל המופלא.
בעל הדוכן המציא קונספט מנצח ששבר את דוכני האוכל בכל הסביבה והביא הרבה מבקרים.
״שלם על מנה אחת ותאכל פלאפל ככל יכולתך״,
היום הקונספט קצת נשחק, אבל אז בשנות השמונים זה היה לא פחות ממהפכה קולינרית.
אבל היה טריק, אתה מקבל רק פיתה אחת.
כך יצא שאכלתי המון פלאפל אבל כדי שהפיתה לא תיגמר דאגתי לאכול מהבפנים כדי לפנות מקום לעוד פלאפל, סלט וקצת וטחינה.
כמובן שבתור ילד מתבגר עם תיאבון שלא נגמר במיוחד לאור העובדה שהתאמנתי מהבוקר עד הלילה, התחושה הייתה שהגעתי לגן עדן.
זה לא נגמר כאן, הם עשו דבר נוסף שהיה ייחודי להם, הם טיגנו את תפוח האדמה בצורה מופלאה שיצרה בעצמה חצי ארוחה.
זו לא הייתה הפעם האחרונה שהרגשתי כך בחיי הקולינריים.
הייתה עוד פעם, זה היה בלאס ווגאס שם הקונספט הורחב על ארוחה שלמה במגוון מטורף של מנות כיאה לאמריקאים, הם פשוט עשו הכל כדי לגרום לנו להגיע לקזינו והכי קל כמובן זה באמצעות הקיבה.
לאט לאט ככל שחלפו השנים הקיבה הגדירה את החוקים מחדש,
תשכח מלאפה היא רמזה לי לפני כעשור, ואם פעם כל שעה הייתה כשרה לתקוע בשר, כבר הרבה שנים שאין מצב שזה קורה בשעות המאוחרות של הלילה.
פעם היינו עוצרים בסעיד באור יהודה אחרי משחקי כדוריד ותוקעים בעשר וחצי בלילה לאפות קבב וצ׳יפס כאילו אין מחר ובאופן מפתיע קמים למחרת ומתחילים להיות רעבים מחדש בלי רמז לצרבת.
האמת שזה כבר ממש לא חסר לי ואני תכלס מאוד שמח שהכמויות ירדו משמעותית.
אני שמח שהקיבה הפסיקה לשתף פעולה עם הגחמות והבולמוסים המיותרים .
אבל אם היו שואלים אותי למה אני הכי מתגעגע במאבק של תחושת הרעב מהילדות.
אין ספק שזה היה לשוק בצלאל.
כי לרגע אחד בגיל ההתבגרות מצאתי את הפתרון לרעב והפעם הוא היה תלוי רק בי.
פשוט הייתי אומר למוכר בלי לחשוב פעמיים
שים שים עוד כדור אני עדיין רעב.
אתה יודע מה, שים שניים.