אין מצב שהם באו לשחק איתנו, הם חרדים, מילמלתי לעצמי.
יום שלישי של כדורסל, מגרש באולם הספורט של בית הספר, מפגש של חבורת שחקנים מכל הגילאים.
מגיעים ילדים אחרי צבא, בני שלושים ובני חמישים פלוס פלוס, המשותף לכולם, זה הרצון לשחק כדורסל.
הצטרפתי לא מזמן לחבורה,
המניע לא היה יצירת חיבורים חברתיים, ממש לא
המניע היה לעשות ספורט קבוצתי ואם אפשר על הדרך קצת לנצח.כדורסל זו אהבה ישנה שמלווה אותי 40 שנה, שעושה לי טוב בלב.
בזמן החימום בזוית העין אני קולט 2 חרדים נכנסים ליציע, זקנים ארוכים ובגדים לבנים, אחד מהם עם כרס לא קטנה, לאט לאט הם משילים מעליהם את הלבוש החרדי, מרגיש קצת כמו התחלה של פרק של שטיסל.
להפתעתי לאחר מספר דקות הם הצטרפו למגרש עם בגדי ספורט.
האמת הייתי סקפטי, ממש סקפטי, לא הסתדר לי עם התבניות שיצרתי לעצמי במהלך החיים,
״בטח הם בלי כושר ולא ממש יפגעו״, חשבתי במוחי שלרגע התמלא בדעות קדומות.
התחלקנו לקבוצות של חמש נגד חמש ואני בקבוצה של 2 החרדים ועוד 2 בגילי, לא צעירים.
״הלך עליי״ יעשו לנו בית ספר הצעירים.
אכן היה בית ספר אבל של זוג החרדים שפשוט לא החטיאו, לא משנה מאיזה טווח, מעבר לקו השלוש, מתפרצות, חדירות, כל פעם מחדש הם השאירו אותנו עם פה פעור וגבות מורמות.
אחרי מספר משחקים לאט לאט חלק מהשחקנים הצעירים התעייפו ונחו בצד, אבל הם לא, הם פשוט לא ירדו מהמגרש,
תוך כדי המשחקים הם התגלו כאנשים מאוד נחמדים, זורמים, מצחיקים.
חזרתי נסער מהאימון ולא בגלל הכאב בשרירים שחשתי אחרי זמן רב שלא התאמנתי. הייתי נסער מהדעות שהאכילו אותי כל כך הרבה שנים ולתומי את חלקן הפנמתי, לשמחתי כשנוכחתי במציאות, ברגע אחד הם פשוט התפוגגו כלא היו, אותן דעות אפלות.
זה לא משנה מה הם לובשים וכמה חזק הם מאמינים, בסוף כשאתה שם את כולם באותו מגרש ונותן להם כדור ומכנה משותף תוך כמה דק כולם מסתדרים מצויין ומדברים באותה שפה ובעיקר מוכיחים שרק ביחד אפשר לנצח ועל הדרך - גם להינות.