״זה הרגע לאהוב, זה הרגע לאהוב זה הרגע לאהוב, זה הרגע״ שמעתי את שרי שרה היום והתהפכה לי הבטן. כי תכלס היא צודקת. אנחנו כל הזמן עסוקים בלשנוא, עסוקים בשיפוט, בביקורת. מסתכלים על האחר במקום להסתכל על עצמנו. לא פלא. הרי הנבחרים שלנו, אלא שעוד רגע יחליטו את ההחלטות הכי חשובות בשבילנו כבר הבינו שהדרך שלהם לנצח היא לא עלידי הובלה ודוגמא אישית, אלא רק עלידי החלשת המתחרים, הם מחפשים רק איך לטנף אחד על השני, להקטין ולפגוע באמינות בכל דרך אפשרית, וכל הכלים כשרים. אותי לא חינכו כך בבית, אמא שלי נתנה לי דוגמא אישית מדהימה על להיות רגיש לסביבה, לדעת לתקשר בגובה עיניים, על לקבל את השונה. אבא שלי התנדב כל חייו, תרם לחברה, הוא עשה את זה בסתר, בצנעה. אפילו על זה שקיבל את אות המתנדב לא ידענו, הוא פשוט נסע לירושלים לקבל אותו מהנשיא.גילינו על כך בדיעבד, אחרי הרבה שנים. הם עשו ומשתדלים לעשות עד היום הכל בחיוך עם רגישות וחיוביות. זו המורשת שלהם והלוואי שמנהיגי העתיד היו יכולים ללמוד מהם. אז החלטתי שכל יום אני מחפש את ההזדמנות לעשות מעשה טוב, לעזור לאחר. הרגע הזה שאני יוזם את בקשת העזרה הוא רגע כנה, אמיתי, רגע שמייצר חמימות וערבות הדדית. הרגעים הללו של העזרה קיימים סביבנו, אנחנו פשוט מתעלמים מהם ברוב המקרים. ברגע שמתחילים להיות מודעים להם, לרגעים הללו, פתאום רואים שישנן המון הזדמנויות לעזור. לעזור להפוך את המקום הזה, לנעים יותר. זה לא מוכרח להיות משהו גדול שמצריך זמן רב, זה יכול להיות טרמפ, עזרה כלשהי בסופר לאדם שמתקשה, או סתם לברך את מנקה הרחובות. אני לא יודע מי מרוויח יותר מהעזרה, האדם שעזרתי לו, או אני שמתמלא כל יום מחדש ומבין שרק כך צריך להתנהג. אז כן זה הרגע לאהוב זה הרגע לאהוב זה הרגע לאהוב זה הרגע.