האולימפיאדה היא תופעה מדהימה.
הכל מתנקז ל - 16 ימי טירוף.
חיי הספורטאים ימדדו לפי אותן דקות, לפעמים אפילו שניות.
4 שנים של הכנות מתכווננות למספר ימי שיא.
הצלחת - אתה בגג העולם,
לא הלך לך-אתה כישלון!!
במקרה הטוב יהיה עוד צאנס בבית הניחומים.
הספורטאים נמדדים בחוסן המנטלי,
היכולת להרים את עצמם ממקום נמוך להתפוצצות.
מפסילה, מהפסד, מהתחלה רעה לניצול ההזדמנות והצלחה.
המצויינים מצליחים כי הם יודעים שהקושי שחוו הוא רגעי,
הם צריכים לעבוד ולתת את המקסימום, דווקא שקשה.
למה?
כי לכולם קשה.
אז מי יצליח ?
זה שיניח את הנפילה/הפסד מאחור
ויחליט מהר מאוד:"אני יותר טוב מזה,
אני זה שיחליט מה יהיה!!!
יש לי הזדמנות אחת ואני לא מתכוונן לפספס אותה.
אני מתכוון למצות את היכולות שלי,
היום !!!"
אכזרי????
ככה הם החיים.
כולנו מקבלים הזדמנויות להצלחה כל הזמן,
כאלה שלפעמים הרבה יותר חשובים ממדליה
או משיחה עם הנשיא.
השאלה היא -
מה אנחנו עושים עם אותן הזדמנויות?
האם אנחנו מנצלים אותן עד תום?
האם אנחנו מאמינים בעצמנו מספיק כדי להפוך את ההזדמנות להצלחה גדולה?
האמת המרה היא שלא!!
לרוב אנחנו ממסמסים אותה, את אותה הזדמנות.
אנחנו מאמינים שתהיה עוד אחת
ומחכים לאולימפיאדת החיים הבאה.
אני מציע דבר פשוט -
להתייחס להזדמנות הבאה
לכזו שלא תחזור!!
גם אם היא תתחיל לא טוב,אפילו אם יהיו כשלונות
לא לתת להזמנות שנקרתה אלינו להעלם.
דווקא שזה נראה רחוק מאוד.
כשנראה ששוב זה בורח,
כשהכי קשה להרים את עצמינו,
דווקא אז נחליט להיאבק.
כי רק אנחנו יודעים מה אנחנו באמת שווים,
אנחנו מכירים את עצמינו הכי טוב,
אין מספק יותר מהתחושה שנתנו הכל כדי להצליח.
אז זה בדיוק הזמן להחליט לעשות.
נגיד לעצמינו -
אני לא מוותר לעצמי,
הפעם אני עושה הכל,
אבל באמת הכל כדי להצליח.