כמעט שנתיים מאז המקרה.
והיום הכל צף מחדש בעקבות אירועי מרתון תל אביב.
שנה חלפה מהיום שהתחלתי לכתוב בלוג, לשתף.
אז אחרי 16 פוסטים הגיע הזמן להגיע לשיא,הכי גבוה שאפשר.
הגיע הזמן לספר מה באמת קרה שם למעלה!!!
למקום בו יש הכי הרבה שאלות והכי מעט תשובות.
חלק ראשון של החוויה העוצמתית.
"אני חי???
לא ממש ברור...
אני מת?
לא סגור על זה,
ככה זה מרגיש בצד השני?
תחושות לא ברורות שמחפשות אמיתות שיאששו את המחשבות.
עכשיו זה ברור
עברתי התקף לב!!"
זה היה האינסטינקט הראשון שקפץ לי לראש באותן שניות.
"זה בטח בגלל הגנטיקה הדפוקה של משפחתי", אני מגניב לעצמי מחשבות פולניות.
"אני לא מרגיש שום דבר ולא מצליח לנשום,
אולי ככה זה מרגיש שאתה צמח???
ככה יהיו חיי מעכשיו?
ככה זה יימשך?
אני לא אוכל ללכת יותר, או לנשום בכוחות עצמי??"
ככה הרגשתי בשניות המטושטשות הראשונות אחרי שנחתתי ארצה,
כשחזרתי ממרחקים.
מיד לאחר שירדתי מהמקום שמעל לעננים,
המקום שממנו לא כולם חוזרים.
התחושות לא מוכרות,
מבלבלות,
אחרי כמה שניות הם הפכו למלחיצות,
מחשבות קיומיות.
אל התחושות הללו אגיע יותר מאוחר,
בפוסט הבא.
נחזור בדיוק 24 שעות לפני כן,
לחוויות העוצמתיות שחשתי,
למקום הכי מסקרן שיכול להיות,
אותו מקום שלכל מי שאני רק מזכיר על האופציה שהייתי שם,
לאחר מספר שניות מכן מביטות בי עיניים נוצצות,
עיניים שואלות:
"תגיד איך זה שם??
באמת כמו שאומרים??"
אז הגיע הזמן לספר
והפעם גם בלי לקרוא ספר, או לרכוש כרטיס להרצאה.
מודה שלקח לי לא מעט זמן עוד קצת לעכל,
היום מרגיש שזה הזמן הנכון,
לשתף,
מה באמת חוויתי.
תנו לי לקחת נשימה עמוקה...
כי זה מרגיש לי אמיתי כל פעם מחדש
אז ככה...
באותן רגעים הגוף שלי אומנם היה נוכח, אבל הנפש כבר היתה במקום אחר.
התחושה והזיכרונות שחוויתי לא מתאימות לעולם שלנו, לא יכולות להתקיים בו,
מדובר בתחושות חדשות שלא חוויתי כמותן אף פעם.
נורא קשה להסביר אותן במילים,
בהתחלה חשבתי שהתחושות היו ייחודיות לי
רק אחרי שהתחלתי לקרוא ספרות מקצועית של אנשים שחזרו, הבנתי שהחוויות מאוד דומות,
באחד הספרים יש משפט שמתמצת ומקל במעט את היכולת להסביר את מה שקרה-
"הקושי להסביר במילים את מה שקרה משול לקושי בו נותנים למישהו לספר מה קרה לו ולוקחים לו חצי מהאלף בית".
למרות זאת אני כן אנסה לבטא את התחושות במילים.
התחושה החזקה ביותר שאפשר להסביר אותה במילים זו שלווה,
שלווה שמלווה בתחושה שהמוח שלך ריק לחלוטין,
שום מחשבה,
שום דאגה,
הכל מאוד נקי - זך.
תחושת ריקנות אבל לא מהמקום השלילי אלא רק מהמקום החיובי.
תחושה נעימה שנורא קל להתרגל אליה, להתמכר אליה,
התחושה היתה אפילו של אושר מזוקק שלא מלווה בתחושת זמן.
אפשר להגיד שחשתי תחושה משכרת שמלווה בהרגשה שאי אפשר לתאר
אותה במילה יותר מדוייקת מ -
אופוריה.
אני זוכר בבירור את עצמי שוקע ושוקע ונהנה מכל רגע, כאילו משלים עם המצב.
הכי קרוב ליכולת להסביר את התחושות זו אותה הרגשה שיושבים מול הים ולא חושבים על כלום,
נותנים לקרני השמש לגעת, נהנים מהתחושה שאנחנו חלק מהטבע,
לרגע אחד אין לנו דאגות ושום דבר מהיומיום לא מטריד אותנו,
אנחנו פשוט יושבים/שוכבים מביטים ומשתאים מול האינסופיות של הים, מהעוצמה והכוח שלו, לרגע אחד מצליחים לחוות אושר שלא תלוי בכלום, תחושה חזקה של שחרור והנאה.
ניתן אפילו להסביר את התחושה לכל מי שעשה ספורט אקסטרים בחייו, לשניות בהן פותחים את המצנח, הרגעים בהן צוללים, תחושה של שקט, שלווה וכוח עצום שקיים במקום,
אולי גם לכל האנשים שעושים סדנאות של חודשים בהודו, שותקים, צמים, ואחרי כל הסבל הם מצליחים להגיע גם כן לאותן רגעים,
רגעי אושר מזוקקים.
אני ממש לא התכוונתי, אפילו לא קניתי כרטיס טיסה.
בסה"כ יצאתי לרוץ.
יכול להיות שאפילו התחושה הנעימה קרנה לרגע החוצה, בחיוך שהתגנב לי לפרצוף,
אותו חיוך שלעיתים משייכים אותו לתגובה לא רצונית כאשר מביטים בגוף מבחוץ ,
פעם אחת לרגע אני מנסה לשקף את הצד השני של אותו חיוך מניסיוני האישי.
או שלא??
אחרי הכל אני הייתי כל כולי במקום אחר.
אנט ואמא שלי אמרו לי, שבאותן רגעים הם הסתכלו על הגוף שלי, על מה שהיה במיטה
ולא הכירו אותו,
״זה נראה שאתה פשוט לא נמצא שם,
אתה במקום אחר״. הן סיפרו לי, אחרי שניסיתי להבין איך זה נראה מבחוץ.
האמת היא שבאמת הייתי במקום אחר,
הרבה יותר נעים,
הייתי במציאות מדומה,
הייתי באופוריה.
באותן רגעים המצב הגופני שלי היה רחוק מאוד מאופוריה,
ההיפך הוא הנכון,
המצב הפיזיולוגי היה שרוב המערכות שלי לא פעלו.
הדרך היחידה לתת למערכות אפשרות לחזור הייתה להרדים אותן ואכן הייתי מורדם ומונשם.
בשפה המקצועית מכנים את זה מצב אנוש,
בחדשות נוהגים לכנות את המצב - הרופאים נאבקים על חייו.
אני לא הרגשתי כך.
אני הרגשתי רצון עז שהתחושה הזו תמשך
ותמשך,
ותמשך,
אם אפשר,
שתהיה לתמיד!
שהכיף הזה לא יפסיק.
כלכך נהניתי מאותן תחושות אמיתיות באותן רגעים (למעשה זה היה הרבה שעות או לייתר דיוק יממה שלמה- 24 שעות בדיוק עד לרגע שהעירו אותי)
הרגשתי שאני נמצא במקום האמיתי,
מקום שאני יכול להיות אני.
מקום שיש בו תחושה שהכל יכול לקרות
האנרגיות והעוצמות היו מאוד מורגשות, נוכחות.
הדבר האחרון שרציתי באותם רגעים היה שהאושר יפסק.
אבל אז קרה הדבר ששינה את חיי
בדיעבד אני יכול להגיד שהחזיר אותי בחזרה למטה-
לחיים.
הרגשתי קול שקורא לי,
עד היום אני לא יודע למי לייחס את אותו קול,
האם לייחס אותו לרצון העז שלי לחיות ולהמשיך לחלום מלמטה ולא מלמעלה,
או לכוחות האדירים של כל הסובבים אותי, משפחה קרובה וחברים ששידרו אליי מבחוץ במחלקה לטיפול נמרץ,
אולי בכלל זה מישהו שם למעלה שהחליט לתת לי מתנה עם התנייה,(כמו שפירטתי בפוסט הראשון בבלוג)
המתנה היתה בתנאי שבמידה ותצליח לחזור תמשיך לפעול לא רק לעצמך, אלא גם לאחרים,
שגם להם תהיה האפשרות להשתדרג, האפשרות לחלום.
אני לא באמת יודע את התשובה של מי או מה דיבר אליי(בכל מקרה כדי לכסות את כל האופציות ביקרתי בבית הכנסת אותו לא פקדתי מגיל 13, כשבירכתי את ברכת הגומל בשבת הראשונה לאחר שהשתחררתי מבית החולים)
מה שכן אני יודע זה שאותו קול אמר לי בצורה ברורה מאוד את הדברים הבאים:
"תקשיב ותקשיב לי טוב, ההרגשה הזו, התחושה הנעימה שאתה חווה היא לא מפה, לא שייכת לכאן,
היא משכרת ומשקרת.
אם אתה רוצה לחיות
כדאי שתתחיל להיאבק,
אחרת לא תהיה לך דרך חזרה,
אתה תשאב לשם לתמיד בלי יכולת לחזור״.
איזה באסה!!
הרגשתי בן רגע נחיתה ארוכה
אני שכל חיי הייתי בשליטה מוחלטת, כמעט בלי יכולת להרפות, להשתחרר, להינות.
אחרי הנאה ושחרור כל כך עוצמתי ומהנה תוך אלפית שנייה חוזר לשליטה מלאה,
לא סתם שליטה אלא לניהול מאבק,
לא סתם מאבק
מאבק על חיי.
מאותו רגע התחושה של נעימות התחלפה בהבנה שמאותו רגע אני מוכרח להיאבק עם כל הכוחות שלי, המאבק של החיים שלי על החיים שלי.
למזלי הרב הרצון שלי לחיות היה מאוד גדול,
הוא זה שאפשר לי להמשיך להיאבק גם שהכוחות אזלו.
מאותו רגע נאבקתי כמו אריה שנאבק על החיים שלו,
אנט אמרה לי שאחרי שמספר רופאים לא הצליחו להשתלט עלי הם פשוט קשרו אותי,
כדי שאני לא אזיק לעצמי ובטעות אנתק את המכשירים אליהם ההייתי מחובר.
וברגע אחד חזרתי למציאות,חזרתי למצב המנוגד לחלוטין מהתחושות הנעימות,
חזרתי בידיעה שמחכה לי מאבק ארוך ומתיש, מאבק שאני מאוד מקווה שאוכל לו.
לשמחתי
הצלחתי.
היה לא פשוט
אבל
היה שווה!
