התחושה בריצה תחרותית עם עשרות אלפי רצים היא של אקשן שיא.
כך גם אני הרגשתי במרתון תל אביב 2013.
הכל בטירוף, תחושה של מסיבה ענקית, במקום רוקדים - רצים עם גופיות נעים קדימה לפי הקצב.
כל אחד ואחד מהרצים אחרי האדרנלין המטורף של ההזנקה, מנסה להתעלם מההמולה ולהתרכז בעצמו, בגוף שלו ,כדי להיכנס לקצב הנכון של הריצה.
המוזיקה שמלווה את כל האירוע היא לא דבר שולי, אי אפשר לפספס אותה ממרחק רב, העיריה מיקמה עמדות .D.J כל מספר ק"מ להטריף את הרצים והקהל.
המולת אנשים ניצבים לצד המסלולים מבקשת להשתתף, לעודד, לצעוק, כל הדציבלים המטורפים נותנים דחיפה נוספת לרצים ומאפשרים לגוף לעשות מאמץ נוסף,
אנרגיות שיא של עשרות אלפי אנשים שרוצים להגיע לשיא של המאמץ הגופני,
התחושה של כולם יחד ממלאת ונותנת תחושה שהכל אפשרי, תחושה שניתן להגיע לשיא היכולת האפשרית.
אז, בחיתוך של אלפית שנייה הכל פסק.
שקט
דממה
מאותה אלפית שנייה הגוף שלי המשיך לאסוף מידע, אך המוח סירב להעביר אותו אליי,
הגוף תפקד לכאורה אך בלי יכולת לעבד את המידע כדי לקחת החלטה.
כך יצא שאני לא זוכר כלום מאותן שניות, לייתר דיוק כמעט 10 דקות ריצה.
10 דקות חמות, מתישות,בהן רצתי ואין לי מושג מה היה שם.
אני רק יודע שהמשכתי לרוץ עד סוף המירוץ.
לייתר דיוק 400 מטרים לסיום,
בין אלפי האנשים שהמתינו סמוך לנקודת הסיום עמד רץ.
אותו רץ סיים את המירוץ והחליט להתמקם בדיוק בנקודה הנכונה, בנקודה שהייתה ההבדל בין חיים למוות, לפחות עבורי.
בדיעבד יורם היה האדם שעזר להציל את חיי, האדם שנשלח אליי בדיוק בשנייה הנכונה, השנייה שהפרידה בין הנורא מכל לאפשרות שניתנה לי לחזור חזרה.
יורם הוא רץ מיומן ומקצועי עם עשרות אלפי ק"מ תחת רגליו, הוא רץ בכל המירוצים האפשריים, למרחקים שמעטים יכולים לבצע מבלי לעצור.
באותו יום הוא השתתף בחצי מרתון שהוזנק לפנינו ואחרי שסיים אותו החליט באורח נס לא לעמוד בקו הסיום כדי לחכות לחבריו אלא הרבה לפני.
כמה הרבה? 400 מטר!
בדיוק המקום שצריך היה כדי לקלוט את מצבי.
יורם התעקש אחרי המירוץ לאתר את פרטיי כדי לעדכן את אבא שלי ואת אנט מה בפועל קרה לי, לא הייתה לי שום אפשרות לגלות את שהתרחש בלי סיפורו של יורם, כי למעשה רק הגוף שלי היה שם, אני כבר הייתי במקום אחר לגמרי.
הוא איתר אותם וביוזמתו עדכן את אנט בחלון הזמן החסר.
"ראיתי שאתה כבר לא שם וידעתי בדיוק מה אתה עובר ושאני מוכרח לעזור לך", סיפר לי יורם לאחר מספר שבועות בפעם הראשונה ששוחחנו.
"איך ידעת?" שאלתי
"פשוט ראיתי" הוא ענה לי.
רץ מיומן מאוד חווה הרבה מאוד פעמים את המאבק המתמיד בגוף, למה הגוף מסוגל, ולא פחות חשוב מה הוא לא מסוגל, ומתי השנייה שצריך פשוט לעצור.
יש שלב שהרץ מכיר את גופו כל כך טוב שהוא יודע לזהות את הנקודה הזאת, הנקודה שהגוף עובר לאוטומט, אין דרך חזרה וכל מה שנשאר זו התערבות חיצונית."
מאחר ויורם ליווה כל כך הרבה מרוצים הן מצד של הרצים והן מצד המלווים והמארגנים הוא ידע בדיוק מה עליו לעשות.
הדבר הנכון באותן רגעים היה למנוע את ההידרדרות הפיזית במצבי, היה צורך לפעול מהר, כי באותן רגעים כל שנייה היא קריטית.
יורם קלט את המצב שלי, הוא החליט באותן שניות לא לתת למצב להידרדר אלא לפעול,
הוא נכנס למסלול הריצה, עצר רצים נוספים ופשוט הוביל אותי לאמבולנס הקרוב,
אם באותן שניות היה גורם רפואי מיומן ומקצועי יכול להיות שההגעה לטיפול נמרץ הייתה נמנעת, אבל לא כך היו הדברים .
באמבולנס אליו הוכנסתי היה לצערי מתנדב.
המתנדב המסכן החל לשאול אותי שאלות.
הדבר משול לאדם שעבר הרגע תאונת דרכים קשה והוא שוכב עם רגל שלא מפסיקה לדמם מהעורק הראשי, האדם הראשון שמגיע אליו רואה את הדם הניגר, במקום לעצור אותו עם חסם עורקים הוא מתחיל לשאול אותו מה מספר תעודת הזהות שלו.
הגוף שלי העלה טמפרטורה בצורה קיצונית והיה צורך לקרר אותו מידית על ידי התערבות חיצונית.
מה שהייתי צריך דחוף באותן שניות היה - עירוי נוזלים, בטח לא מישהו שישאל אותי שאלות.
"מה אתה שואל אותו שאלות?" התריס יורם בפרמדיק .
"אתה לא מבין שהוא לא כאן?"
אכן לא הייתי שם, אני לא זוכר אף רגע מהרגעים שיורם סיפר,
לא את האחיזה של יורם בי רגע לפני שאני מתמוטט, לא את התשאול, וכל אותן רגעים קריטים ודרמטיים שקרו לאחר מכן.
כלום...
פשוט כלום
אי אפשר לתאר את הסיטואציה אחרת מאשר לא נתפס.
הזיכרון האחרון שחוויתי היה בקילומטר ה - 8, אני בשיא הכוח בשיא העוצמה בתחושה שאי אפשר לעצור אותי.
המסלול הברור היה שאני הולך לשבור שיא, שאני עומד במטרות שהצגתי לעצמי.
ידעתי שאני הולך לשבור את השיא, פשוט ידעתי, לא בגלל השעון שהיה עליי אלא בגלל פיתרון מצוין שהמארגנים מספקים בכל מירוץ - הפייסרים.
פייסר הוא רץ מיומן שרץ עם גופייה זוהרת ושלט על מוט כדי שכולם יבחינו בו,
יבחינו בו ובספרה שנמצאת על גבו ובטנו, הספרה מסמנת את הזמן שבו יסתיים המירוץ.
אם מצוינת הספרה- 60, אז במידה והרצים מעוניינים להגיע לתוצאה הזו הם נצמדים אליו.
זו דרך מצוינת להבין מה הקצב ואיך אפשר לתכנן את הריצה לקצב מסויים ולתוצאה מיוחלת.
אני החלטתי בתחילת הריצה שאצמד לפייסר של ה - 50, כלומר אסיים את המירוץ ב - 50 דקות, אם אוכל, חשבתי לעצמי, לקראת הסיום אני אעבור אותו כדי שאדע בוודאות שירדתי מ - 50 דקות שזו תוצאה יפה מאוד, תוצאה שיש לומר לא הצלחתי להשיג אף פעם.
באותן שניות של זיכרון אחרון חלפתי על פני אותו פייסר, כך ידעתי שאני בדרך הנכונה,
במסלול המתאים להשגת הישגים, לשבור שיאים.
מסלול שאומר - או שאתה עושה מה שנדרש או שאתה לא קיים, מסלול שבו לא הדרך היא החשובה אלא התוצאה ואני הייתי בדרך לתוצאה הכי טובה.
כנראה שהמסלול היה לא נכון, למזלי התודעה שלי ולא הגוף לקחו אחריות על אותו רגע.
חלפו להן 10 דקות בין המפגש שלי עם יורם, לתמונה האחרונה שקלטתי. 10 דקות!
10 דקות תמימות בהם הגברתי קצב והרגשתי שאני בדרך הנכונה.
איך אני יודע שהגברתי קצב?
אפליקציה של נייק ליוותה אותי לכל אורך המסלול והיא לא כבתה אפילו בטיפול נמרץ, רק לאחר יומיים שהייתי במחלקה נזכרתי בה, ונכנסתי אליה,
אז יכולתי לראות את המסלול שרצתי והעובדה שבפירוש הגברת את הקצב החל מהק"מ ה - 8, אותן זמן בדיוק שהתנתקתי .
על מה רצתי?
איך הצלחתי לרוץ בכלל?
באותן 10 דקות הגוף שלי רץ לבד אבל אני כבר לא הייתי שם, הגוף עבד על אוטומט, כוח האינרציה.
הגוף קיבל פקודות - לרוץ לרוץ לרוץ ולא לעצור, הנפש החלה להתנתק, התודעה היתה זו שלקחה פיקוד.
היא אמרה לגוף באותם רגעים, דני צריך לעבור שינוי, המסלול שלו הוא לא המסלול הנכון בשבילו.
נכון, הוא מנכ"ל, נכון יש לו 3 ילדים מדהימים ואישה מושלמת, עם זוגיות שאפשר רק לבקש, אבל האם הוא במסלול הנכון?
האם זו הדרך שתוביל אותו למקום בו הוא ימקסם את יכולותיו?
למקום בו בוא ירגיש סיפוק רב בעשייה, ולא רק הנאה של התוצאה?
התודעה שידעה את התשובה החליטה באותם רגעים שאם הנפש לא תתנתק מהגוף השינוי לא יקרה, אם לא יתבצע ניעור רציני שאי אפשר לפרש אותו אחרת, דני ימשיך במסלול הלא נכון, ובפעם הבאה זה כבר יהיה מאוחר מידי.
10 דקות רצתי על אוטומט הגוף רץ ורץ ורץ, רק שאני כבר לא הייתי בתוכו, אני המשכתי למסלול אחר, עכשיו היה צריך לראות אם הגוף יפגש עם המסלול החדש שהתודעה כיוונה אליו.
פרופסור פנה אליי על מנת לחקור את המקרה המאוד נדיר שחוויתי, המקרה בו הזיכרון נעלם למרות שהגוף מתפקד, לחקור את הנושא בהיבט הרפואי, בפועל היום אני כבר יודע שהמשמעות היתה הרבה יותר עמוקה.
יורם תגיד,אני תקשרתי, דיברתי? שאלתי את יורם לאחר מספר שבועות.
"מלמלת נתונים לא ברורים", הוא ענה לי.
אני חושב שאמרת את הספרה 8.
אחרי התשאול של הפרמדיק והזמן המיותר שבזבז, החליט אותו מתנדב אומלל לבצע פעולה שאם הייתה מתקיימת הייתה עושה לי נזק בלתי הפיך.
הוא החליט לתת לי לשתות!!!!
באותן רגעים המערכות שלי לא תפקדו ובמידה והוא היה מצליח להכניס לי מים סביר להניח שהוא היה מייצר לי נזק בלתי הפיך לריאות ולנשימה, למזלי יורם היה יותר עירני.
"מה אתה עושה? אסור לך לתת לו לשתות אתה תגמור לו את הריאות.
למה אתה לא מכניס לו אינפוזיה של נוזלים, זה הדבר היחידי שהוא צריך עכשיו.
אני לא יודע איך עושים את זה??!!!!, ענה לו בכנות מפחידה הפרמדיק."
יורם כבר הבין שהישועה לא תצמח לו מאותו גורם,
הוא עצר רצים שבמקום לסיים את המירוץ לקחו אותי לנקודת הטיפול הרפואית המרכזית, מקום בו היו רופאים ואמבולנסים עם גורמים מקצועיים.
שם כבר ידעו איך לטפל במקרה כמו שלי, הכניסו אותי לאמבטיית קרח כדי לקרר את חום גופי שהגיע ל 42 מעלות.
ולאחר שגם זה לא הועיל,
פשוט הרדימו אותי, כדי לאפשר למערכות שלי לחזור לפעילות - בתקווה שאכן כך יקרה.
זה היה הרגע האחרון שיורם ראה אותי, לאחר מכן כאמור יצר קשר עם הקרובים אלי מכל, כדי לעדכן אותם פרטים על הזמן שאבד לי.
אולי גם רצה לוודא, שאחרי שסיים ללוות אותי הרופאים אכן הצליחו להציל אותי , כדי שידע שכל מאמציו לא היו לשווא.
השיחה ביננו כאמור נארכה שבועות אחרי שהתאוששתי והייתי מסוגל להבין ולקבל מה היה סביבי.
מאוד התרגשתי באותה שיחה, הרגשתי צמא גדול למידע שרק הוא יכול היה לספק לי,
אחרת לא הייתי יודע אף פעם מה היה באותן רגעים.
לקראת סיום השיחה הרגשתי שאני לא יודע איך לסיים אותה,
איך מודים לאדם שיש סיכוי שאם לא היה באותן שניות , לא הייתה ניתנת לי ההזדמנות לספר את הסיפור שלי.
"יורם",אמרתי
"תודה.
פשוט תודה", אמרתי.
בואו נשמור על קשר בפייסבוק ציינו אחד לשני.
אוקיי אמרתי ושניות אח"כ אפשרנו כל אחד להציץ לעולמו של השני.
לא חלפו להם דקות מהשיחה העוצמתית ויורם היה שוב על הקו.
"אתה יודע מה הכי מדהים בכל הסיטואציה ביננו?" הוא שאל
"מה" שאלתי
כרגע התברר לי שנולדנו באותו יום .
