הידיעה העצובה על מותו של פלה החזירה
אותי למשפט מדהים שנאמר עליו שמתאר את מה שהיה בשביל כל כך הרבה אנשים:
״בזכותו הברזילאים החלו לאהוב את עצמם שוב״.
רוב האנשים לא ממש יודעים מי היה באמת פלה, בשביל מאות מיליוני אנשים הוא היה הרבה יותר מכדורגל, הוא היה החיים עצמם.
את האהבה האמיתית שלי לברזיל התחלתי בשנת 1994, קינחתי טיול אחרי צבא במדינת הכדורגל.
שפר מזלי וזה קרה בשנה בה החזירו לעצמם הברזילאים את גביע העולם לאחר 24 שנה והפכו לאלופי העולם.
תמיד שמעתי על האהבה המפורסמת של הברזילאים לכדורגל, אבל רק שהייתי בברזיל הבנתי מהי המשמעות האמיתית של הכדורגל לברזילאים - זה החמצן של חייהם.
אחרי כל ניצחון במונדיאל 94 התושבים יצאו לרחובות עם עיניים נוצצות ושמחה בלב, זה הרגיש כמו קרנבל כל ניצחון מחדש.
מפגני השמחה האותנטיים היו כל כך מרגשים שאי אפשר היה שלא להצטרף אליהם.
מה שאותי הדהים יותר זה השקט בזמן המשחק, כלום לא עבד, תחנות דלק בנקים הכל היה שומם, באותם רגעים לא היה שום דבר יותר חשוב מכדורגל. כולם צפו בהצגה הטובה בעולם.
ממליץ בחום לצפות בסרט תיעודי על חייו בנטפליקס -״פלה״.
סרט מומלץ מאוד בלי שום קשר לאהבת כדורגל.
מסמך תיעודי טלוויזיוני מרתק על דמות מעוררת השראה וכריזמתית במיוחד.
הסרט התיעודי השלים לי את הפאזל שחסר לי,
למה דווקא פלה מכולם זכה ליחס הזה?
הוא נחשב כבן מלוכה, הפך לסמל השחרור של ברזיל.
למעשה הסרט הוא לא רק על פלה הוא על ברזיל כולה,על ההיסטוריה החברתית והפוליטית שלה, על הצורה בה החברה המקומית השתמשה בכדורגל כדי להגדיר את הזהות שלה ועל הדרך שבה הדיקטטורה הלאומית השתמשה בו כדי לחזק את כוחה.
פלה הוא הרבה מעבר לכדורגל,
הוא הדמות הכי מעוררת השראה שאי פעם הייתה לברזיל.
הוא נתן תקווה למיליוני ילדים בברזיל ובעולם כולו, ילדים שחורים עניים רצו להיות כמוהו.
בשנת 1950 ברזיל אירחה את המונדיאל ובנתה את האמרקנה אצטדיון עצום שהכיל 200 אלף איש,
הם קיוו לזכות במונדיאל ולשים את ברזיל, מדינה שלא הכירו עד אז על המפה, לצערם זה לא קרה.
פלה היה ילד ואחרי שברזיל הפסידו בגמר, הוא ראה את אביו, כדורגלן בעצמו ממרר בבכי,
״אל תבכה אבא, אני אביא לך את הגביע״
אמר פלה הילד לאביו.
אמר וקיים, לא גביע אחד, הוא זכה בשלושה גביעי עולם עבור נבחרתו ברזיל והפך לכדורגלן שהביא הכי הרבה גביעי עולם.
סופש נעים מלא השראה.