110 כשהאהבה משנה צורה: על פרפרים, סימנים ודרך נכונה

יש תקופות בשנה שהלב זוכר לבד, עוד לפני שמסתכלים בלוח השנה. הימים הללו מציינים שבע שנים מאז אותו רגע שבו אמא נפלה בחול המועד -הרגע שחתך את חיינו לשניים והתחיל מסע מפרך של התמודדות, עד לפרידה ממנה באפריל, שנתיים וחצי לאחר מכן.

אני מוצא את עצמי כותב על הגעגוע הזה לא פעם, על הרצון לתפסו במילים כדי שלא ייעלם. אבל הבוקר, בתוך הימים הטעונים האלה, קיבלתי תזכורת שלא האמנתי שאקבל.

זה לא היה עוד פרפר קטן שנעלם במעופו. הפעם זה היה פרפר ענק, שחור מעוטר בנקודות צהובות, שעמד איתי במשך דקות ארוכות. הוא חג סביבי במעגלים איטיים, כאילו בא לוודא שאני עוצר רגע את מרוץ השגרה, שאני מביט היטב, שאני זוכר שאני מוחזק. וכשהוא המשיך בדרכו, פתאום הרגשתי את זה: בוסט עצום של אוויר לריאות. שלווה פתאומית, עמוקה ובטוחה. אותה ידיעה שקטה שאני בדיוק בדרך הנכונה.

לפעמים, כשעוברים תקופות שבהן האוויר נגמר, שהעצב כבד והדרך נראית ערפילית, אנחנו מחפשים איזה סימן קטן שילמד שאנחנו עושים את הדבר הנכון, שאנחנו לא לבד בתוך המערבולת הזו. ההורים שלי כבר אינם פיזית בעולם הזה, אבל הדרך שבה הם בוחרים "להגיע" אליי מדי פעם מזכירה לי שהאהבה של מי שהלך מאיתנו לעולם לא מתה - היא פשוט מחפשת שפה חדשה לדבר איתנו בה. פעם זה שיר ברדיו, פעם מחשבה פתאומית בראש, ולפעמים פרפר ענק שחור וצהוב שעוצר את הזמן לכמה דקות.

זה הזמן לפקוח את העיניים ואת הלב, לשים לב לדברים הקטנים שקורים סביבנו בדיוק ברגעים שאנחנו הכי צריכים חיבוק, ולדעת שהסימנים שם, מחכים שנבחין בהם.

אבא, אמא -

תודה על הביקור. ותודה שאתם מזכירים לי תמיד לאן להסתכל