״חכה שנייה הלב שלי בטעינה״
היא אמרה לי כשסירבה לנתק את החיבוק הממושך מהחיילת, זאת שמאירה את חיינו, ולרגע ראיתי שחזר הניצוץ לעיניה.
בוקר שישי, סבידור מרכז הרגיש כמו שדה תעופה.
לאט לאט התקבצו להם רכבים בחנייה, הורים עם לחלוחית בעיניים מחוסר שינה ודאגה.
לכולם היה חיוך בלב וציפייה, הם סופסוף חוזרים.
הזדמנות לחוש קצת שפיות ולהתמלא באנרגיות ואוויר לנשימה.
עד הפעם הבאה.
לאחר המתנה של מספר דקות היא פתאום הופיעה עם כומתה בצבע טורקיז, דרגת סמל וחיוך.
בדיוק ביום הולדת של אנט היא חזרה אחרי כמעט 3 שבועות, אין מתנה שווה מזו, הלב חזר להיות שלם.
מאחל לכל אחד ואחת לקבל את המטען בחזרה.
לקחת נשימה עמוקה לריאות.
כדי שיהיה מספיק אוויר לחכות.
