top of page
  • תמונת הסופר/תדני קירש

91.מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני

היה לה חדר רק לעצמה ואנחנו ישנו כמעט כפיות, ככה זה תאומים, הכל ביחד, אפילו את המחשבות חלקנו כשהיינו משלימים אחד לשני משפטים.

רק חיפשתי תירוצים להגיע לחדר שלה

לחדר של אחותי הכמעט הכי גדולה.

ליום הולדת 10 אבא קנה לה פטיפון,

קופסא עם מחט שצריך לשים על החריצים ואני נפעמתי מעולם חדש של צלילים ומילים.

יש משהו בצלילים הלא חלקים שנתנו תחושה של תמימות מלווה ברעשים.

בדיוק עליתי לכיתה ג׳,

ילד צנום עם עיניים כחולות ותלתלים צהובים, הייתי כל כך קטן שהמורה אורה כשראתה אותי בתחילת השנה בירכה אותי על היום הראשון ביסודי.

אני זוכר שהיא רכשה את התקליט הראשון מכספה במרכז המסחרי הישן בקרית אונו מהחנות ליד הפלאפל של התימני.

היא לא תמיד נתנה לי להיכנס לחדרה, אבל כשאחי היה בצופים והיא בילתה עם חברים הייתי מתגנב בשקט בשקט ומנגן לי את התקליטים.

הכבש השישה עשר, דויד בואי וגזוז עם העטיפה של התקליט באוטובוס כשסנדרסון מחזיק על הברכיים את האקווריום העגול עם הדגים.

איך נהנתי מהלבד ומהצלילים.

הייתי מדמיין שאני כבר ממש גדול עם חדר משלי בלי שום אחים.

הכי אהבתי לשים את השיר האחרון בצד הראשון של התקליט של חבורת הגאונים :

״ילד של מי אתה מה אתה עושה כאן למה אתה לא בגן מתי תסתפר כבר״

אני זוכר את החיוך על השפתיים בדיוק ברגעים שהקסם נוצר.

ילד בן שבע עם עיניים גדולות ותלתלים שפשוט נהנה מאומנות הרכבת המילים.

צוחק בקול בדיוק במקומות הנכונים.

אז תודה לך יונתן על השנינות והאור.

תודה על הישירות וההומור.

תודה שהכרת לי עולם ומלואו.

באסה שלפני חצי שנה הלכת לחרוז למלאכים.

בעצם אולי עדיף שלא נשארת לראות,

את המלחמה שהפתיע את כל הדורות.

הדור שגדל על איך שיר נולד ושאר הכבשים.

הם עכשיו ההורים של הילדים שנלחמים.

יהיה טוב!

אומן המילים חורז למלאכים

17 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page