top of page
  • תמונת הסופר/תדני קירש

67.לפעמים שוכחים את הכי חשובים

לפעמים אני מתייחס למובן מאליו כעובדה.

כאקסיומה שלא תשתנה.

בשבת הולכים להורים.

כשאני מתקשר לאמא היא תענה לי בקו השני.

זה ברור שאבא יודע שאני אוהב.

זה ברור שאמא תהיה שם גם מחר.

זה גם הכי ברור שצריך וחשוב להיות עם ההורים שהיו שם בשבילנו כמה שצריך כל עוד הם כאן, זאת הסיבה שאני מכניס ליומן את הפגישות והשיחות כל שבוע מחדש, מזכיר לעצמי כדי שלא אשכח, מתי להתקשר ומתי נפגשים אבל אז משהו קורה.

קוראים לו מירוץ החיים והוא מלא בהמון משימות ואתגרים וקורנה ועניינים ובגלל שאי אפשר להספיק הכל יש משימות שמתעדפים לתחתית הרשימה.

ואז ממש בליית ברירה השיחה עם אבא והפגישה עם אמא נדחקת לשבוע הבא.

זה לא שלא רוצים וממש לא בגלל שלא מבינים כמה זה חשוב, אבל המירוץ הזה של החיים חזק מהכל, ההוא עם הקורונה והחוגים ואז כולנו קצת שוכחים:

להגיע, להתקשר

להזכיר שאוהבים,

להוקיר על הרגעים.

להכיל.

האמת בכנות שוכחים עוד דבר, מה היה כשזה היה הפוך. מה קרה כשאני שביקשתי עזרה?

אז אצלי לפחות גם כשממש לא היה להם נוח והיו להם מלא עיסוקים, הם התייצבו עם חיוך ויכולת אינסופית של נתינה.

אז להתקשר?

לא נורא אנחנו מנחמים את עצמינו תמיד יש את מחר.

אז זהו שלא!!

לפעמים כשמבינים שאין יותר חשוב מההורים ומרימים את הטלפון לחייג,

כבר אין למי…

חבקו ונשקו את ההורים ותוקירו כל שנייה איתם.





10 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול

Comments


bottom of page