top of page
  • דני קירש

37. להעריך את מה שיש



בחודשיים האחרונים אני מקבל שיעור על נתינה טהורה בלי יכולת לקבל חזרה. רופאים, אחים, אחיות ומשפחות שמטפלים במסירות מעוררת הערצה במי שכל החיים נתנו ועכשיו כבר לא יכולים, אנשים שלפני שנייה היו בשיא העשייה ופתאום הופכים לחסרי יכולת. מעבר לקושי הרגיל מתווסף חוסר היכולת לתקשר, מדובר בנתינה חד צדדית והקושי הגדול הוא אי הידיעה באם המטופל/ת מרגישים את המסירות, את הרצון העז שיהיה להם רק טוב, את הכבוד הרב שרוכשים למי שהעניקו כל החיים. לפעמיים לחלקיק שנייה מרגישים רגעי תקשורת וחיבה סובייקטיביים, אבל אלו רגעים נדירים. הרגעים הנדירים נותנים כוחות להמשיך בתמיכה ואהבה. הבטתי בהם מהצד ולא יכולתי שלא להיות נפעם. מדובר בסיטואציות קשות, מורכבות, הזויות. כמובן שלא הכל מושלם ויש פחות נחמדים, אבל רוב האחים והאחיות הם לא פחות ממלאכים. הם מטפלים בחריצות מדהימה בכל שעה ביממה ועושים זאת עם כל כך הרבה סבלנות וכבוד. מציע לכל מי שמאבד סבלנות בכביש, בתור, או סתם באמצע היום. לבוא לשעה למחלקת שיקום/ סיעוד/ גריאטריה ולהבין שלפעמים צריך לקחת נשימה עמוקה ולשחרר, לספור כמה שניות לפני שלוקחים כל כך ללב, לפני שמתעצבנים, מתנפלים, לפני שמאבדים את השלווה. לפעמים צריך להבין שלא הכל מובן מאליו צריך להעריך את מה שיש.

6 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page