top of page
  • דני קירש

19. הגוף תמיד צודק



מה הקשר בין המצב הנפשי שלנו לגוף שלנו?

אנחנו לא מרוצים מהסטטוס שלנו בעבודה, לא מרוצים מהחברה, מהמנהלים, מסביבת העבודה.

אנחנו מרגישים שאם זה היה תלוי בנו זה היה נראה אחרת, זה היה מתנהל אחרת.

אז מה אנחנו עושים ??

האמת - כלום.

אנחנו פשוט זורמים.

אנחנו משכנעים את עצמנו כל הזמן למה לא לעשות שינוי.

אם רוצים אפשר למצוא אלפי סיבות -

יכול להיות יותר גרוע.

יש לי כאן כמה חברים והם האשלייה לכך שהמקום כן טוב.

אין לי כוחות לשנות.

כי אולי זה מה שמגיע לי?

את כולם אפשר לשכנע, ואולי אפילו לרגע קל את עצמנו,

אבל לא את הגוף שלנו, אותו לא נצליח לרמות.

האם קרה לכם פעם בבוקר כשקמתם, פתאום בלי הודעה מוקדמת, הגב, הראש, או כל איבר אחר בגוף התחיל לכאוב?

או פתאום משום מקום נעשיתם חולים?

ברוב המקרים, הגוף, שהוא המכונה הכי חכמה שקיימת נכון להיום ביקום,

מאותת לנו -

"הלו גבר, הלו גברת

תתעוררו!!

אתם מפספסים משהו...

תירגעו, תתאפסו על עצמכם, תשנו משהו..."

כנראה שאתם בדרך הלא נכונה, למזלכם יש לך עוד זמן לשנות, רק תתחילו להקשיב.

הפעם בלי להתעלם.

במצב הקיים, אתם יכולים לרמות את כולם, כולל את עצמכם.

אבל אתם לא יכולים לרמות אותי - את הגוף שלכם.

אני ההייתי כאן מהרגע הראשון, אני יודע באמת מי אתם, ההייתי בהצלחות שלכם, אני יודע מה אתם שווים וזה הרבה מאוד.

רק תעצרו ותיזכרו".

הגוף שלנו מייצר עצירה מלאכותית בגלל שאנחנו לא השכלנו לעשות אותה.

הוא לוקח את ההחלטה בשבילנו...

אחרי שנתן לנו את כל ההזדמנויות בעולם, הוא מחליט לקחת פיקוד.

כך עובד הגוף שלנו, אנחנו נתונים לבקרה ופיקוח.

מגדל הפיקוח שלנו יוצר קשר ומאותת לנו –

טיס נכבד או שתתאפס על עצמך ותנחת היכן שצריך, או שאני אאלץ להשבית אותך.

מה אנחנו עושים עם המתנה המופלאה הזאת?

במקום להבין שאנחנו צריכים לשנות משהו ולהתעורר -

אנחנו זורמים.

אנחנו טסים בדיוק באותו מסלול שקבענו לנו, או לייתר דיוק, קבעו לנו.

אנחנו לוקחים אקמול או זריקה נגד כאבים וממשיכים בחיינו המתסכלים.

אנחנו מחכים שתגיע המהלומה הרצינית, הזעזוע הגדול, המשמעותי, כדי לשנות מסלול.

גם לי זה קרה, חודש לפני מרתון תל אביב 2013.

המרתון המפורסם בו כמעט איבדתי את חיי.

קמתי בבוקר, פתאום חזרה לי פריצת הדיסק הישנה והטובה,

שכבתי בבית עם כאבים מטורפים.

שנשמתי זה כאב לי, שלא נדבר על להתנייד או לבצע פעולות הכי בסיסיות.

איך זה נפל עליי בדיוק בזמן הכי גרוע – רגע לפני המרתון.

כל מה שרציתי באותם רגעים היה שהכאב יפסק.

החלטתי שאני אלך לקופת חולים כדי שיתנו לי זריקה שתאפשר לי לסבול את הכאב.

מכיוון שלא יכולתי להתכופף ביקשתי מיובל הבן שלי שישרוך את שרוכיי..

הייתי חסר אונים ...

אם ההיתי מבין אז שהגוף מאותת לי חזק, ובעצם מבקש ממני :

"לא סתם עצרתי אותך בכוח, זו התראה אחרונה לפני השבתה.

קח כמה ימים לעצמך כדי לעצור ולחשוב, מה המסלול הנכון.

הוא נתן לי הזדמנות אחרונה שגם ממנה בחרתי להתעלם,

בפעם הבאה הוא כיבה לי את כל המערכות

למזלי חזרתי רגע לפני שזה היה מאוחר מידי.

כי לפעמיים אנחנו שוכחים מי אנחנו באמת

בדיוק כמו בסיפור על גוזל הנשר שחיי עם התרנגולות ולכן האמין שהוא בעצמו גם תרנגולת,

עד שאמא שלו הגיעה ואמרה לו-״אתה לא תרנגולת.״

אולי שכנעת את עצמך שאתה כזה

אבל אתה באמת נשר.

אז כן,

אנחנו כולנו עמוק בפנים נשרים.

אנחנו רק נותנים לשאר התרנגולות לשכנע אותנו שאנחנו לא נשרים.

החיים שלנו מייצרים את המצב בו אנחנו מתנהלים בלי לשים לב, אנחנו מתאימים את עצמנו לסביבה שלנו, כך יוצא שאנחנו מוותרים לכולם.

ובעצם

מוותרים על עצמנו.

נלסון מנדלה בנאום ההכתרה שלו אמר:

״הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי. הפחד העמוק ביותר שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה שמעל לכל שיעור.

זה האור שבנו - לא האפלה שבתוכנו - שמפחיד אותנו יותר מכל.

אנחנו שואלים את עצמנו - איזו זכות יש לי להיות מבריק, יפהפה, מוכשר ואהוב? למען האמת - איזו זכות יש לך לא להיות?

אין שום דבר נאור בלהצטמק כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון.

ככל שניתן לברק שלנו להאיר אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו.

ככל שנשתחרר מהפחדים שלנו, נוכחותנו תשחרר אחרים מפחד.״


39 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page