אתמול ראיתי משהו שטלטל אותי לגמרי.
בפשטות שלו, באמיתות שלו.
ראיתי בחדשות ערוץ 5 כתבה על שחקן כדורגל שהפך אותי לגמרי,קוראים לו דולי מנגה.
הוא לא הצליח למצוא את השער .
הוא החטיא ללא הפסקה, עם החמצות מסמרות שיער.
למעשה שנתיים שלמות הוא לא הצליח להכניס את הכדור לשער.
למה זה כל כך מרעיש?
כי בדיוק התפקיד שלו- להבקיע שערים
זו הסיבה שהחליטו לשלם עליו כסף.
לא מעט כסף.
תכלס כל אחד אחר היה עם הראש למטה, מבואס וממורמר על זה שלא מצליח מספק את הסחורה אחרי שכל כך האמינו בו.
אצל דולי זה לא היה כך.
בכתבה הוא נראה מחייך, מבסוט מהחיים ומאמין בעצמו.
יש שיאמרו שהוא הזוי,מנותק מהמציאות, חי בסרט.
אני חושב שההפך הוא הנכון.
הוא בחר ליהנות מהחיים במקום להתבאס על זה שלא הצליח.
הצלחה בעיניו היא לא רק כיבוש השער - השורה התחתונה,
יש גם דרך והיא לא פחות חשובה.
הוא פשוט ידע שזה לא יקדם אותו לשום מקום להיות ממורמר,
העדיף לראות את מה שיש לו ולא על כמו שרוב האנשים העושים -
להוריד את עצמו בגלל התקופה שלא הצליח.
הוא ידע עמוק בלב ששער אחד, רק אחד ישנה הכל,
בכתבה אפילו אמר שהוא מתכנן משהו מיוחד לחגיגת השער , כאשר זה יקרה.
אז החלטתי בעצמי שזו רק החלטה שלי.
לבחור להינות.
להודות על מה שיש, במקום לראות כל הזמן מה חסר.
כי אנחנו רואים רק את מה שאנחנו בוחרים לראות.
יש כל כך הרבה טוב, שמח, מהנה, כל כך הרבה צמיחה.
כל יום יש שקיעה מדהימה וזריחה מהממת.
למה לא לראות את זה?
להתעכב על זה שנייה.
כי הרי זו השנייה הכי חשובה ביום.
כל שאר הזמן אפשר לחזור לשגרת היומיום,
להמשיך במסע החיים הלא פשוט והמעייף.
אבל באותה שנייה מדהימה
זו שלא תחזור
זו החלטה שלנו מה לעשות איתה -
להתעלם או להינות.
אני החלטתי להרשות לעצמי להינות.
הרי לא בשביל זה אנחנו חיים?
שנגמרה הכתבה הילדים כבר ישנו,
אז ניגשתי לאנט ואח"כ לכל ילד וילד, חיבקתי, אמרתי שאני אוהב מאוד,
נתתי נשיקה
והלכתי לישון.
מחייך.