top of page
  • דני קירש

16.עצמאות או ביטחון



איזו מילה יפה - עצמאות.

מורידים את השלשלאות ומחליטים לבד.

לא מחכים שמישהו אחר יגיד לנו מה לעשות.

מישהו שינחה אותנו, שייקח עלינו אחריות.

רק אנחנו אחראים על עצמנו.

מפחיד?

ככה חונכנו כל השנים, לפחד משינוי, להעדיף את היציבות.

תמיד להעדיף את המקום הקבוע שהתפקיד בו מובטח.

עדיף לדעת שיש משכורת קבועה מאשר לחיות באי וודאות

עדיף להיות שכיר, ולא עצמאי.

האמת - נכון.

באמת עדיף להיות במצב של וודאות,

לא משנה מה נעשה,

הכסף ייכנס, גם כשלא מצליחים.

הכסף תמיד יכנס לחשבון הבנק.

באותו יום ובאותה שעה בלי הצורך לרדוף אחריו.

רגע, רגע, לא הבנתי איך זה עובד.

אם אני נכשל אני אשם?

אם אני חס וחלילה מצליח אני מתוגמל בהתאם להצלחה?

בדיוק כפי שהצלחתי?

אז זהו שלא !!

אם יש הצלחה,

בזכותך, בזכות הכישורים שלך, המקצועיות שלך, האמינות שלך

רוצים לעבוד איתך ונותנים בך אמון,

אז אמנם ההצלחה נזקפת לזכותך.

אבל, בפועל הקרדיט ניתן לחברה שלך.

הכסף הגדול יגיע אליהם ולא אלייך.

כי אחרי הכל,

זו לא החברה שלך,

לא השם שלך רשום על ההצלחה.

מדובר בסך הכל במקום עבודה.

כך נחתם ההסכם הכי חד צדדי שיכול להיות -

החברה/מעסיק נותנים לנו ביטחון תעסוקתי, כך קוראים לזה,

בכך שנותנים לנו אוכל ואולי גם גלגלים,

אנחנו הופכים לעבדים של המאה העשרים,

לעובדים שמניעים את רוב החברות, החברות תלויות בצורה מקסימלית

בנו -

הפועלים.

יש לומר את האמת, הסידור הזה מתאים לשני הצדדים,

יש לא מעט שמעדיפים שמישהו אחר ייקח את מלוא האחריות גם בכישלונות וגם בהצלחות,

כי אחרי הכל, אם העובד לא עושה את עבודתו כנדרש מי שמממן את ההפסד היא החברה,

בדרך הזו ההצלחות לרוב מחפות גם על ההפסדים, על הלמידה.

זה מתאים גם ברוב המקרים בגלל עניין הפרנסה,

לא כל אחד רוצה להעמיד את הבסיס של החיים בסכנה, לא מדובר כאן במותרות,

מדובר בקיום היומיומי, בצורך הכי בסיסי, לקיים את עצמנו ואת המשפחה, להתפרנס.

על אחת כמה וכמה במדינה המדהימה שלנו, במקום שאירוע רודף אירוע,

אף פעם אנחנו לא מקבלים התראה מראש, לא על שינויים לא על גזירות,

כמובן שלא על מלחמות, הכל מהיום להיום.

אז בכאוס הזה שנקרא חיים, רבים בוחרים שלפחות הפרנסה תהיה יציבה,

לפחות היא תהיה תהיה העוגן בתוך שלל ההפתעות.

יש בזה אחריות רבה כלפי עצמנו ואחריות כלפי המשפחה שלנו.

כן, לא כל אחד בנוי לזה, להכנסת גורם נוסף של אי וודאות למשוואה הזו של החיים,

אי וודאות של נושא הפרנסה.

כך גם אני בחרתי, את היציב והבטוח,

על חשבון הידיעה הברורה שלא אצליח למצות את כישרונותיי,

שלא ארוויח את מה שמגיע לי, שלא אקבל את התהילה.

ההצלחה הגדולה, האמיתית של החברות היא יצירת המחויבות.

יצירת התחושה אצל כל עובד ועובד שמקום העבודה הוא לא של החברה עצמה,

אלא של כלל העובדים.

גם אני הייתי שם, בכל מקום שעבדתי, הרגשתי כאילו שהוא שלי.

הרגשתי שאני בורג משמעותי בהצלחה של אותה חברה.

נתתי את כול כולי להצלחת המקום, בכישלונות לקחתי אחריות מלאה,

בהצלחות הייתי מאושר.

עד שפגשתי 2 מושגים שהפכו אותי לפחות מאושר.

המושג הראשון הוא תקרת זכוכית -

יש גבול לכמה שאתה יכול להרוויח,

אם העסק שאתה מנהל, מאוד מצליח ומכניס הרבה כסף אתה לא יכול להשתתף בחגיגה,

תקבל טפיחה על השכם, במקרה הטוב אולי יסתמו לך את הפה עם איזה בונוס,

אבל מי שבאמת יקבל את הכסף הגדול ואת התהילה, זה לא אתה,

למה? כי אתה שכיר.

המושג השני הוא - התפקיד עושה את הבנאדם ולא להפך-

בתפקיד האחרון שלי כמנכ"ל, לקוחות קיימים וחדשים חזרו ויצרו איתי קשר ורצו לעבוד איתי,

העובדה שהם בחרו דווקא בחברה, לא הייתה בגלל שזה אני, אלא בגלל שאני בתפקיד משמעותי בחברה, כך לפחות ציינו בפניי.

שלא תתבלבל הם אמרו -התפקיד הוא שעושה אותך ולא אתה את התפקיד.

כך אמרו.

הדבר נאמר לי בכל רגע שאמרתי שאני מעוניין להיות מתוגמל על הצלחות חריגות,

כאלה שאני יצרתי.

הלקוחות לא נשארים כי זה אתה - דני,

הם רוצים לעבוד אתך בגלל התפקיד והניסיון רב השנים של החברה בה אתה נמצא הסבירו לי בעלי החברה את האמת של החיים.

באמת? אין שום משמעות לתוכן שאני יוצק לתוך התפקיד?

נניח שהייתי לא כזה טוב כמו שאני חושב, למשל בסתר הייתי תומך בחיזבאללה ומכהן כמנכ"ל,

גם אז היו יוצרים איתי קשר לקוחות בגלל תפקידי?

גם אז לא הייתה משמעות ליכולות שלי?

למה שאני מייצג?

לעקרונות שלי?

לי זה נראה כמו עוד טכניקה מקסימה של עולם השכירים להקטין את עלויות השכר.

חכם גדול אני!!!

בתאוריה הכל מאוד נכון.

22 שנה שיננתי וקראתי גם אני את הכתבות המאוד נכונות הללו.

ואז המשכתי לתפקיד הבא,

לאתגר הבא.

תמיד התקדמתי,

עבדתי במגוון תחומים כדי להעשיר את הרזומה והניסיון שלי.

אבל מיד לאחר שהתחלתי תפקיד חדש לקחתי עליי גם את השלשלאות שחיברו אותי לחברה.

אז למה נשארתי כל כך הרבה זמן כשכיר?

למה הייתי צריך לקבל סטירה שתעיף אותי קצת אחרי העננים, כדי לעשות את השינוי?

אולי כי לא ממש הרשתי לעצמי להצליח ושכנעתי את עצמי שיציבות תמיד עדיפה.

דבר אחד אני יודע בוודאות -

אני יודע שאני מוכרח, פשוט מוכרח לשתף איך זה נראה מהצד השני

איך זה מרגיש להיות אחראי על כל שקל שאתה מרוויח.

על הידיעה שאם אני לא אעשה - זה לא יקרה.

שאין שום יציבות, אין שום מעסיק להישען עליו, ליהנות מהביטחון שמספק.

אז ככה

זה מרגיש לא פשוט, מאוד מאתגר, לפעמיים אפילו מלחיץ עם תחושת לבד.

אבל מצד שני

זה שלי !!!!!!

לכל המשתמע מכך -

הזיק החדש שחזר לעיניים.

החיוניות.

היצירתיות.

העובדה שאני קובע איפה התקרה מסתיימת.

היכולת לבחור עם מי אני עובד ובעיקר עם מי אני לא.

ההבנה שלקוחות רוצים לעבוד איתי בגלל שאני שם, כי זה אני.

המקצועיות והניסיון שצברתי כל השנים הם מה שאני ואני גאה בהם מאוד,

יש לי את הזכות לשתף את כל מי שיחפץ ליהנות מהם ( בתשלום כמובן :))

הקרדיט להצלחה תמיד יהיה שלי .

והכי חשוב

ההנאה מהדרך, בלעדיה כל השעות וההשקעה לא שוות.

אז 3 שנים אחרי שלקחתי את ההחלטה

לפרוש כנפיים ולעוף

אני מזמין את כל מי שרוצה לקחת אחריות אמיתית על הכישלונות וההצלחות של עצמו,

לעשות את הצעד הכי אמיץ שיכול להיות.

לעשות!

לא לחכות לרגע המתאים,

לא שישתנו הנסיבות,

אפילו לא כי אולי יתפנה תפקיד חיי.

תפקיד חיינו הוא מה שאנחנו יוצרים, ולא אחר שצריך להתפנות.

עדיף כמה שיותר מהר כי לפעמים עד שתופסים את האומץ זה מאוחר מידי.

אז תקפצו לתהום -

היא רק נראית כזאת בשניות הראשונות,

אחרי שהבלבול מתבהר התחושה היא שמדובר בפארק השעשועים הכי גדול שיכול להיות - החיים.

פארק שרוצים לעלות בו על כל המתקנים,

אבל בפועל צריך לבחור מאוד בקפידה על איזה מתקן לעלות,

צריך לדעת מתי לרדת,

הכי חשוב, לבחור מי רוצים שיעלה איתנו על המתקנים ומי יחכה למטה ויתמוך.

אז בהצלחה

אני אשמח לעזור בתהליך של השינוי בכל דרך אפשרית,

הניסיון שלי יעמוד לכל מי שיבחר - לפני השינוי, בעיצומו ואחריו.

בהמשך לפוסט הראשון לפני כ 3 שנים חודשים בבלוג, זו ההתניה שקיבלתי לפני שהוא החזיר אותי חזרה, הפעם משודרג.

אני מבין שזו השליחות שלי, זה הייעוד.


27 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page