top of page
  • דני קירש

9.השעון


מושג הזמן הוא דבר יחסי לחלוטין

קורה שהזמן טס לנו

ומנגד שהוא לא זז,

מי מחליט על המהירות?

הרי השניות זזות בזמן קבוע.

כנראה שהמושג הזה -

הזמן

תלוי באיך שאנחנו חווים אותו, או לייתר דיוק -

איך בוחרים לחוות אותו -

בהנאה, או בבאסה,

בתחושה של ניצול כל שנייה,

או בתסכול מתמיד שהזמן עובר.

כרגיל אנחנו הם אלה שקובעים.

קובעים את המהירות, קובעים את היכולת להנות מכל שנייה ושנייה.

לי היה רגע מיוחד מאוד בחוויה האישית שלי מול הזמן,

חוויה שגרמה לי לשנות את תפיסת הזמן שלי לכל החיים.

זה קרה ברגעים שהייתי בערפול של בין חיים למוות,

בשניות שניסיתי להיאחז בכל הוכחה לעובדה שאני באמת חי.

הדרך שבה בונים חדר טיפול נמרץ עברה ללא ספק יעוץ מקצועי.

יעוץ על הדרך בה המטופל יחווה את החוויות הראשונות.

השניות הראשונות של העירות הן כאלה שלא שוכחים לעולם,

והמעבר בין העולמות טראומטי מאוד.

החדר מפוצץ במכשירים בכל הרמות ומכל הכיוונים

שהמשמעותי המפורסם והדרמטי מכולם הוא זה שמתריע ומצפצף בהתאם לפעימות הלב.

זה הדבר הראשון ששמעתי,

הצליל הראשון שקשור למציאות,

הצלחתי לשמוע לא סתם צליל אקראי,

אלא צליל שמתייחס לגוף שלי, שמעיד על פעימות הלב שלי.

צליל קצב פעימות הלב שלי התחיל ראשון, ומיד אחריו הצטרפו צלילים נוספים.

כמו תחילתה של מנגינה.

מנגינה המורכבת מתו אחד, אשר אפשרה לי להבין לראשונה שאני לא לבד בעולם הזה,

יש גם מטופלים נוספים.

מידי מספר שניות במהלך 24 שעות ביממה

הצפצוף הזה,

המנגינה

מנוגנת ,

כאילו מודיעה לכולם- נכון לשנייה הזו כולם חיים.

לי לא היתה אפשרות לראות את המכונות כי הן מוקמו מאחוריי.

לא ראיתי דבר מהמכונות שעזרו לי לתפקד,

ניטרו את הנתונים שלי כל הזמן.

רק שמעתי.

היה כן פריט שהצלחתי בקושי לראות, פריט שהפך להיות כל עולמי.

פריט שביומיום אף פעם לא ייחסתי לו חשיבות,

כזה שעוברים לידו ולא ממש מודעים לקיומו- השעון!

מידי פעם אנחנו מציצים בו אבל אף פעם לא תופסים אותו כמשמעותי,כגורם להיאחז בו.

אני נאחזתי בו כגורם מקשר.

הוא היה החיבור בין הדמיון למציאות והכי חשוב האישור הסופי לכך שאני חי.

במיטה בה שכבתי בטיפול נמרץ הוא מוקם בדיוק מולי,

בדיוק בזוית שלא מאפשרת לי להזיז את הראש או את הגוף, רק לפקוח את העיניים.

זה היה כשעוד לא הייתי סגור על זה שאני חי,

בדיוק הייתי בשלבי הערות שלי,

אחרי המסע לשמיים וחזרה,

הייתה לי תחושה שאני נמצא בסרט, בלי ידיעה ברורה מה יהיה בסופו,

הייתי מטושטש מתרופות, ולא ממש ידעתי אם אשרוד,

אם אעבור את המצב הזמני, ההזוי הזה,

העיניים שלי נפקחו מעצמן, לסירוגין ,

אבל לא ממש הייתי בטוח אם זו מציאות או חלום.

זה היה עוד לפני ששמעתי את האחות של הטיפול נמרץ - יוליה (ע"ע פוסט 3) קוראת בשמי.

בשלבי ההתעוררות מיד אחרי שמבינים שאפשר לנשום,

חוזרות המערכות בגוף לאט לאט לתפקד.

הראייה שלי עוד לא חזרה אלי באופן מלא,

הצלחתי לראות בקושי דמויות ולזהות פרצופים,

ושנייה לאחר מכן להתערפל שוב,

מציאות מול חלום,

כך זה היה .

תחושת הזמן לא הייתה קיימת כלל,

זה יכול היה להרגיש כשעות אבל בפועל להימשך כשניות,

לא ממש ידעתי.

כמה קשה זה לחיות את המציאות והדמיון במקביל בלי יכולת לשלוט במעבר בין שני העולמות ,

כל העת התבלבלו לי העולמות.

המאבקים האישיים שלי היו אינטנסיביים אבל קצרים,

באותם רגעים לא ממש ידעתי אם אני חי,

הגוף שלי לא ענה לפקודות שהמוח העביר והחוש היחידי שהתחיל לעבוד חלקית היה - הראייה.

ראיתי מטושטש, והתמקדות באותו פריט פעם אחר פעם אחר פעם,

בישרה לי חגיגית על ההתקדמות, על השיפור ביכולת הבסיסית השנייה לאחר הנשימה שחזרה אליי -הראייה.

הצלחתי לראות.

בהתחלה זה היה המסגרת של השעון , לאחר מכן ראיתי מחוגים,

ובשעה 11:07 לראשונה, לשבריר שנייה הצלחתי להבחין בשעה המדויקת. ,

אבל גם העובדה הזו לא שיכנעה אותי לחלוטין שאני סופית בעולם המציאות,

רק נתון נוסף פעוט ושולי ייתן את החותמת הסופית -מחוגי השניות !!!!

רציתי לראות שהם זזים.

אי אפשר לתאר במילים כמה שמחתי לראות שהמחוגים נעים, קיבלתי אישור סופי מגורם חיצוני

לא כזה שיכול לעוות ולרכך את המציאות, אלא המציאות עצמה, הדבר האמיתי.

הרי לא יכול להיות שבעולם הבא יהיה שעון...

ההוכחה לכך שאני בדרך הנכונה,

הצעד הראשון לחזרה למציאות,

לתחילתו של מאבק שהאמנתי שאוכל לו.

כל כך נהנתי לראות אותם, את המחוגים,

כאילו היתה זו עוד מדרגה, עוד הישג בשרשרת המשימות שעלי לעבור,

הצלחתי לבצע את המשימה הזו.

הם זזו בצורה קבועה ימינה,

ממש זיהיתי אותם, אומנם עדין מטושטשים, אבל זיהיתי אותם נעים .

לרגע חשתי שלא מדובר בפריט חסר משמעות שרק מראה שעה,

אלה בגורם אנושי עם ניסיון רב, אחד שממש מבין אותי,

מחייך לקראתי

כאילו אומר:

דני

המסע שחווית הסתיים,

תחושת חוסר המציאות, הערפול והעוצמה האדירה של ישות אינסופית כבר מאחורייך,

חזרת למציאות

כאן הכל נמדד לפי זמן,

הנה תראה המחוגים נעים,

מה שנשאר לך עכשיו

אמר לי השעון

זה לנצל את הזמן בחכמה

תראה איך השניות חולפות

נצל אותן בחכמה, קיבלת צ'אנס

נוסף

תחווה את הזמן,

אל תתן לו לברוח.

התחושה הייתה שהתחלתי במסע קיומי, מסע קשה, מתיש,

אל עבר הגשמת היכולות האמיתיות שלי, העוצמות,

הפעם בלי הסתרות.

אני האמיתי!

חזרתי לתיקון ומיצוי נכון יותר של הזמן.

בדרך אני אקבל סימנים מהעולם שאני בדרך הנכונה,

השעון היה הסימן הראשון.

לקח לא מעט זמן עד לרגע שנפרדתי מחדר טיפול נמרץ,

עם קשיים ומאבקים בהחזרת מערכות נוספות לתפקוד מלא,

אבל את אותו הרגע - המפגש עם השעון,

לא אשכח לעולם.

אני זוכר שברגעים שנפרדתי מהחדר בטיפול נמרץ לא עניין אותי להיפרד מדבר בחדר.

למרות העובדה שבחדר הזה עברתי וחוויתי עולם ומלואו,

שם חוויתי את כל החוויות המטורפות

הלא נתפסות

שם חוויתי את החוויה החוץ גופית הכל כך נעימה,

שם נאבקתי על חיי,

חזרתי לחיים,

שם חזרתי לתפקוד.

הכל קרה שם.

כשהגיע הזמן לעזוב את החדר,

לא עניין אותי שום דבר,

רציתי לצאת משם ולהתחיל את חיי.

יכולתי להישאר בטיפול נמרץ ובמחלקה עוד כמה ימים,

אבל הרגשתי לא שייך

הרגשתי שאני רוצה לטרוף את החיים.

הדבר היחיד שהיה לי חשוב

רגע לפני שעזבתי את החדר,

היה השעון.

הייתה לי תחושת חיבור אליו,

כאילו אני נפרד מחבר שעזר לי ברגעים הקשים.

הצוות הגיע לקחת אותי עם המיטה למחלקה,

עצרתי לשנייה

הרמתי את העיניים

חייכתי אליו חיוך רחב

חיוך של הכרת תודה.

אולי זה רק נדמה לי

אבל נראה לי

שהוא חייך בחזרה.

#טיפולנמרץ #עולםהבא

11 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page