top of page
  • דני קירש

12.הסוד לאהבה

עודכן: 25 בנוב׳ 2021

התעוררתי תרתי משמע,

התעוררתי מחלום מתוק שהפך למציאות כואבת, למאבק הכי קשה שיכול להיות- מאבק על החיים.

וכך,

לאחר 24 שעות בהן התנדנדתי בין חיים למוות,

בין הגוף הפיזי לנפש,

בין יקום מופלא שלא נגמר,

חזרתי למציאות.

אבל רגע לפני שקיבלתי את הזכות לממש את המתנה המדהימה שניתנה לי מעל העננים,

קיבלתי את המכשול האחרון,

המאבק המכריע.


אחרי 24 שעות בהם הייתי מורדם ומחובר למכונות שיאפשרו לי לחיות,

נלקחה החלטה לנסות להעיר אותי במטרה שאוכל להשמיש את כל מערכות הגוף, בצורה עצמאית.

מי חשב שפעולה כל כך בסיסית כמו נשימה, הפכה פתאום למאבק היחידי שעניין אותי באותם הרגעים.

הדיסונסס הוא מטורף, הזיכרון האחרון שלי היה שאני בעיצומה של ריצה,

סיטואציה של עוצמה, כוח, סיבולת,

הרגשה שהגוף שלך יכול לאתגרים, יכול להגיע לשיאים, רק אם תבחר.

פתאום

פקחתי את העיניים וההרגשה הייתה נוראה.

משליטה מלאה, אבסולוטית,

לא הייתה לי שליטה על כלום.

הראייה שלי הייתה מטושטשת,

עדיין לא נותקתי ממכונת ההנשמה,

המשמעות היא שאני לא נושם ברשות עצמי,

לפה שלי היה מחובר צינור שממלא את כל חלל הפה ומאפשר לי לנשום.

ברגעים הראשונים בגלל כמות חומרי ההרדמה שנתנו לי, רגעי ההכרה היו מעטים,

הרגשתי שאני בין דמיון למציאות.

לא ממש הייתי סגור על זה שאני חיי, או מת,

מה שבטוח, התחושה הייתה חדשה לי,

לא מוכרת,

מלחיצה,

רגעי ההכרה התמשכו כמו גם החושים,

זיהיתי פרצופים מודאגים עם עיניים נפוחות מסתובבים סביבי,

מתלחשים,

התחלתי לגלגל בראשי מחשבות -

״אולי הם מסתירים ממני את המצב שלי ואני לא אלך אף פעם...

הם בכלל מודעים לעובדה שאני רואה אותם?"

בא לי לצעוק להם באותם רגעים-

"היי אני פה,

יש מישהו מאחורי הגוף הדומם הזה."

אבל הגוף לא נתן לי!

אני רואה את המבטים המודאגים,

את ההתלחשויות,

את העיניים הנפוחות מדמעות.

הנפש אכן חזרה, אבל הגוף לא משתף איתי פעולה,

לא עונה לי,

המחשבות רצות,

עפות,

אבל המערכות הבסיסיות של הגוף עדיין מאוד מתקשות,

לא מאפשרות לי לתקשר.

ואז ראיתי פרצוף מוכר מתקרב אליי,

זו היתה אנט אהובתי,

התקרבה ולחשה אליי -

״אתה יודע למה אתה פה?

קיבלת מכת חום והיית מחוסר הכרה, פינו אותך לבית החולים,

מטפלים בך אנשים מאוד טובים,

שעושים הכל שתהיה בריא״.

אין ספק שהסיטואציה היתה זרה לי,

הפעם האחרונה שאושפזתי היתה שהייתי תינוק בן שנה,אף פעם לא ההייתי בסיטואציה הזו של חולי ואשפוז, בטח לא טיפול נמרץ.

באותן רגעים, מותש ממאבק, כמו אחרי לידה קשה שעברתי,

לידה של עצמי,

ניסיתי למצוא את מקורות הכוח,

ובעיקר מישהו שיבין את מצבי,

היה דבר אחד שנאחזתי בו בחוזקה.

היה לי זיכרון חזק שליווה אותי מהשנייה שפקחתי את העיניים -

ידעתי איך אמורה להיראות הסיטואציה של טיפול נמרץ,

הייתי מוכן לתחושה.

עד כמה שזה נשמע מוזר, אותה תחושה קשה, לא מובנת ומאוד חדשה,

לי הרגישה מוכר,

כן ידעתי איך זה מרגיש - להיות בטיפול נמרץ.

התחושה שחוויתי הייתה מהצד השני - הצד של המתבונן,

התבוננות בדבר הכי יקר בעולם.

התבוננות שלוותה בתחושה קשה של חוסר אונים,

תיסכול רב, בעיקר בשל חוסר שליטה,

היה גם חשש גדול ממה שמצפה.

החשש היה כל כך גדול כי התבוננתי באנט.

התחושה לוותה באופטימיות רבה מאוד ואמונה חזקה בכוחה של אנט, אבל מנגד פחד גדול מהצפוי.

כאמור התחושה לא הייתה זרה לי,

ידעתי שאסור לי לוותר לשנייה,

באותן רגעים אף נזכרתי בכך שאנט שיתפה אותי בחוויה המטורפת שעברה.

סיפרה שהקשה מכל היה הרצון להיאבק בכל הכוחות על הזכות לחיות,

מאבק ממושך וקשה.

היא שיתפה אותי בתחושה שכבר נגמר הכוח להיאבק ויש רצון עז שמבקש לוותר כדי לתת מנוחה

אין מילים לתאר את ההרגשה,

רק מי שהיה אי פעם בסיטואציה זהה יוכל להבין באמת את הקושי שלא נגמר.

אנט הייתה שם.

זה קרה בלידה של נועה ביתי האמצעית,

רגעי שמחה ואושר עילאיים ופתאום ברגע אחד, הכל התהפך.

התגלה לאנט דימום פנימי בבטן בטימינג של הדקה ה - 94.

תוך שניות הובהלה אנט לניתוח חירום במהלכו קיבלה 9 מנות דם.

הרופאים נאבקו על חייה,

ולשמחתי - הצליחו.

היא שכבה במחלקת טיפול נמרץ באיכילוב מחוברת לאינסוף מכשירים,

וחוותה את החוויות המטורפות שחווים פעם בחיים.

היכולות שלה לשרוד את האירוע לא רק הצילו אותה,

הם עזרו לי מאוד בהבנת הדברים,

חיזקו אותי ונתנו לי את הכוחות להן הזדקקתי באותן רגעים.

איזה מזל שאנט לא וויתרה ונלחמה כמו לביאה, הכוחות העצומים שלה,

אפשרו לי להבין באותה נקודה,

שאם היא נאבקה, ניצחה והבריאה,

גם אני יכול.

זו בדיוק התוצאה שתהייה גם אצלי.

אני אצא מזה.

הידיעה והאמונה בכוחות של אנט עזרו לי מאוד באותם רגעים קשים.

עזרו לי להתגבר על כל הקשיים ולהמשיך לרצות לחיות.

בשנייה שהיא התחילה לדבר האמנתי לה.

ידעתי שאם היא לידי הכל יסתדר,

כי אנחנו נשמות תאומות,

כך זה היה תמיד,

ב - 16 שנה שאנחנו ביחד הרבה פעמים פגשנו הוכחות אשר מעידות על כך.

אחת ההוכחות הגיע מאיש מקצוע שאנט פגשה בדרך.

אמר לה את זה נומרולוג שבעצם ביטא במילים את מה ששנינו מזמן הבנו.

הנומרולוג הגיע אל אנט בלי כוונת תחילה כחלק מחווית גיבוש משותפת שעברה בעבודה מבלי שביקשה.

הוא אמר לאנט שלא רק שאנחנו נשמות תאומות,

האהבה התחילה בגלגולים קודמים.

אנט חזרה נסערת ואפילו רעדה שסיפרה לי את החוויה המטלטלת,

קצת לא הבינה למה אני לא שותף להתרגשות,

הוא פשוט לא הפתיע אותי, רק נתן חיזוק לתחושה שהייתה לי מאז שפגשתי את אנט ועד היום,

תחושה חמימה כזו שמבהירה שאין אפשרות אחרת,

זה פשוט זה,

היא האחת.

את זה ידעתי.

מה שלא ידעתי, זה שתוך 9 שנים אנט כמעט תעבור לעולם הבא בלעדיי,

ואני בלי הודעה מוקדמת אתקדם לשמיים בלעדיה,

או שבעצם כמו שהנומרולוג אמר אין לזה שום משמעות,

אם מתייחסים לפרידה כזמנית מול אינספור הגלגולים,

הזוגיות הרי תשאר לעד.

נחזור למאבק שלי,

המאבק על הנשימות היה קשה מנשוא,

מדובר בפעולה כלכך בסיסית , כל כך לא רצונית, מי בכלל חושב על זה ביומיום.

אבל המאבק הראשון ביום הראשון של שארית חיי היה על הזכות לנשום,

אני חושב שזה היה הרגע היחידי שחוויתי פחד, אולי אפילו פאניקה,

הרגשתי שאני צריך להילחם כל פעם על הנשימה הבאה,

הרגשתי שאני מוכרח להיות בשליטה, כמו שהייתי בכל חיי עד לאותה נקודה,

אבל השליטה לא הייתה אצלי,

אפילו לא בזכות הבסיסית הזאת והכל כך טריוויאלית - לנשום.

אז נאבקתי בכל כוחי לא לעצום את העיניים, פחדתי שאם זה יקרה הם יעצמו לתמיד.

המאבק שלי עשה את הפעולה ההפוכה, הוא יצר חשש שקנה הנשימה המלאכותי שלי יקרע,

שלא יצליחו להוציא את הצינור שמאפשר לי לחיות.

תסבוכת רפואית לא קטנה כתוצאה מחוסר השקט שלי והרצון להילחם,

כאשר בעצם הפעולה הנכונה הרפואית שהייתי צריך לעשות הייתה -

להירגע ולתת לרופאים לעשות את העבודה,

או במילים אחרות לסמוך עליהם שיצילו את חיי, להעביר את השליטה בחיי אליהם בתקווה שיעשו עבודה טובה.

יצר ההישרדות המטורף שלי נאבק בצורך לשחרר ולבטוח במכונות, ברופאים,

חשבתי על הילדים ועל אנט והתגנבה לי מחשבה שאולי כך נראה הסוף ופשוט לא יכולתי לו.

פתחתי את עיני שוב, לאחר שעיניי נעצמו מעצמם, בלי וודאות מלאה אם אני חי או מת.

פתאום ראיתי את אנט מביטה אלי בעיניים ושמעתי אותה אומרת לי : "תשחרר".

כלומר, אל תדאג אתה יכול לבטוח ברופאים, אני פה, אני אדאג שהכל יהיה בסדר.

ידעתי שאם במישהו בעולם הזה אני יכול לבטוח שתעשה הכל שיהיה לי טוב -זה באנט.

הביטחון שהיא הקרינה לי באותן רגעים גבר על יצר ההישרדות,

על הפחד והרצון להיאבק,

ידעתי שאני לא צריך להיאבק לבד יותר,

יש למזלי מישהי שמבינה אותי ומה אני עובר,

יש מישהי לצידי,

שאבתי ביטחון רב שהנה סופסוף אני בדרך הנכונה.

הצלחתי לרגע להבין שכנראה שהמאבק שלי יסתיים בתוצאה לה ייחלתי -

אני אשאר בעולם הזה ויזכה לראות את הילדים שלי, אליהם כלכך התגעגעתי.

כל הלחץ השתחרר בין רגע,

נרגעתי,

לראשונה ירדו דמעות מעיניי -

דמעות של אושר.

#טיפולנמרץ #עולםהבא

121 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page