top of page
  • דני קירש

2. אני מתחיל להתעורר אחרי 24 שעות -הפרק הראשון בספר


 

דדדדדדננננננניייייי... צעקה יוליה מהחדר השני....

מה??

אני שומע נכון?

דניייייי....

מבטא רוסי כבד שצועק את השם שלי.

כך חלפו השניות הראשונות לעירות שלי רגע אחרי שהעירו אותי.

צעקה חזקה, חדה, מעוררת...

דניייי...

לא משנה אם הייתי לידה או שהיא פסעה מספר מטרים, הצעקה תמיד חזרה על עצמה.

אני מקבל תחושה שאותו קול מכיר אותי היכרות עמוקה.

בלי פנים, רק קול עם עוצמה בלתי מוסברת.

דנייייי...

שוב היא חוזרת, בדיוק אחרי דקה, בדיוק לא מוסבר.

מי זו ??

שאלתי את עצמי...

למה היא צועקת??

ומאיפה לעזאזל היא מכירה את השם שלי?

ככל שהזמן עבר, זמן העירות שלי גדל על חשבון העירפול, חיכיתי לאותה צעקה.

במקום שהצעקה תפתיע אותי כל פעם מחדש, מצאתי את עצמי נהנה ממנה ושואב ממנה כוחות.

דדדדדדננננייייי...זה חזר על עצמו.

אני מקבל תחושה שאני חי.

ועוד פעם.

דניייייי.

וואו !!!אני יכול להתרגל לזה, התחלתי להפנים.

תחושה של חיבור למציאות לרגעים ספורים כל פעם מחדש.

ואז הגיעו הפנים.

יוליה היתה אחות טיפול נמרץ, אישה צנומה, קטנה,

אישה נאה עם מראה עדין מצד אחד ומצד שני כוח ועוצמה שיכולים לגרום לדברים לקרות.

אישה קטנה עם עוצמה ואמונה שנותנים את התחושה שיש על מי לסמוך.

האמונה באותם רגעים היא דבר קריטי, במיוחד למי שחוזר ממקום לא מוכר, שונה ומיסתורי.

החיפוש אחר ביטחון קיומי מחפש בכל הכוח להיפגש עם עוצמה, רגע אחרי שחוזרים.

יוליה היתה זו שידעה בדיוק מה עומד לקרות, הניסיון שלה מאפשר לתחושה שאי אפשר להסביר אותה במילים להפוך למציאותית, להיות ארצית.

היא מקבלת את החולים במצב הקשה ביותר, במצב שיש פער בין הגוף לנפש, מתוך כל הכאוס, הבלבול, סימני השאלה, יוליה היתה בהחלט הגורם להאחז בו .

התחושה שיוליה נתנה לי באותם רגעים היא - תרגע ותסמוך עלי, אני יודעת בדיוק מה אני עושה.

רק שאני לא ממש הייתי שם, נעתי בין מציאות לחלום.

יוליה הייתה לקראת סיום משמרת של 12 שעות, היא היתה זו שליוותה אותי ברגעים שהעירו אותי מהתרדמת של 24 שעות.

התחושה שלי של היכרות עמוקה עם אותו קול ששמעתי נבעה מהליווי של יוליה את הגוף שלי באותן שעות שלא ממש הייתי נוכח.

יוליה דאגה שהגוף שלי יקבל את כל מה שצריך, כדי שברגע שהנפש תחזור, תהליך ההחלמה יהיה הקצר ביותר.

יוליה כמו שאר האחיות בטיפול נמרץ הן הראשונות שמקבלות את הגוף חזרה מהחוויות ומהעוצמות הלא נתפסות שהגוף ובעיקר הנפש חוות.

איזה תפקיד, איזו אחריות...

אי אפשר להסביר במילים מה המשמעות של אותן דמויות עבור החולה, הייתי אומר שהן כמו דיילות שמלוות אותך ליעד רחוק ולא ידוע.

אתה צריך לסמוך עליהן לא כי אתה זה שבחרת אותן אלא בגלל שאין לך ממש ברירה

״שלום אדוני אני שמחה שחזרת", הן מודיעות לנו.

אני אלווה אותך ואדריך אותך במקום החדש הזה, הוא נראה לך מוכר?

אולי בגלל שחזרת בדיוק לנקודת הזמן שעזבת ואם נדייק 24 שעות אחרי, אגב השעה היא שמונה וחצי בבוקר והיום יום שבת.

הגוף שחזרת אליו הוא לגמרי שלך, אותו גוף שעזבת. נכון, הרבה מערכות עדיין לא עובדות, אבל אם תהיה סובלני תראה שרוב הסיכויים שהכל יחזור לתפקוד מלא.

ליתר ביטחון אני אלווה אותך באופן צמוד, אם תרצה שאני אבוא פשוט תלחץ על הכפתור, ואחסוך לך את השאלה שכולם שואלים: לא!

לא תוכל לקבל וויסקי, למרות שהתנאים מאוד דומים למחלקה העיסקית.

איזה לשתות !!

הדבר היחיד שרציתי באותם רגעים זה לנשום בכוחות עצמי.

אלו היו הרגעים הראשונים של ההתעוררות שלי.

אני שאף פעם לא התאשפזתי בבית חולים, לא ממש הבנתי מה קורה סביבי,

התחושה שלי היתה עייפות מלווה בבלבול, חוסר אונים.

נעתי בין ערפול להכרה, בין חלום למציאות, בין חשש קיומי, לביטחון שעברתי את הרע מכל.

בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שאני לא שולט בסיטואציה,

אלא הסיטואציה שולטת בי.

אין לי שום יכולת להשפיע על מה שקורה סביבי.

אתה יודע איפה אתה נמצא?

היא שאלה אותי?

לא!!! (עניתי לעצמי בלב)

אתה יודע מה קרה לך?

לא הייתה לי היכולת לענות, בשום צורה.

אני לא בטוח שיוליה ממש ציפתה לתשובה.

עבר לו זמן לא מוגדר שלא יכולתי ממש למדוד אותו.

בזמן אמיתי אני מעריך בדיעבד שחלפו להן דקות , בתחושה שלי זה היה נצח.

נצח כי למרות שחוויתי תמונות מציאותיות ושמעתי, מאית שנייה לאחר מכן חזרתי לעירפול.

העירפול יצר לי תחושה של חוסר ביטחון במציאות שאני חווה, באם הביטחון שאני חש הוא אמיתי.

אולי אני בעצם עדיין בחלום?

אולי אני פשוט הוזה?

חזרתי לחוות שוב קולות ותמונות מהמציאות,

החלטתי שאני עושה מאמץ אדיר כדי לנסות להתחיל לחזור לשלוט במה שקורה סביבי.

עזרתי כוח,

כוח שלא היה אחרי תשישות ועייפות לא נתפסת.

לקחתי נשימה עמוקה, כדי לבצע את הפעולה הכל כך טבעית שנראתה לי כמשימה כמעט בלתי אפשרית,

ואז לרגע קט הצלחתי להפיק קול,

ניצלתי את ההזדמנות החד פעמית לתקשר ושאלתי אותה, את יוליה:

אני חי???

חכה, היא אמרה לי

אני קוראת לאנט.....


#dannykirsh #מר #השראה #ריצה #עולםהבא #ספר

30 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page