top of page
  • דני קירש

8.כן , הזקן שלי נשאר


בעקבות שינוי המסלול שהגוף והנשמה שלי דרשו ממני לעשות.

החלטתי להתחיל לשנות, לעשות.

השינוי הראשון והקל ביותר שניתן היה לעשות מבחינתי היה - הפנים שלי.

במשך כל חיי המקצועיים בחרתי בתפקידי ניהול.

רציתי לתת מעצמי כדי לקחת אחריות, כדי לשנות.

בפועל, יצא שעשיתי מה שמצפים מכל אחד מאלפי המנהלים.

יישרתי קו למה שרצו, למה שנהוג, הרצונות שלי היו שם כל הזמן, הם פשוט נדחקו, לרצונות של הממונים, כך התנהלתי.

קצת מזכיר את העכברים שרצים ורצים בכלוב רק כי הגבינה שם, הם לא יודעים למה הם עושים את זה, הם רק יודעים כי כך צריך.

זה התחיל בצופים, שם לימדו אותי איך צריך להתנהג, איך מוכרחים להתלבש, אח"כ בצבא ובסוף גם בעבודה.

קיימות נורמות, יש התנהגות סביבתית מצופה, אל תשאל שאלות כי לא בטוח שיהיו לנו תשובות.

כך צריך להיות.

כך חייתי כל חיי, מילאתי אחר מה שמצופה, השלמתי בכל מקום עבודה עם נורמות ההתנהגות, היו מקומות שקראו לזה קודי התנהגות, היו מקומות שאפילו סיפקו לנו לבוש ממותג, רק חס וחלילה שלא נצא מהמסגרת.

הדור של היום הוא לא דור של מסגרות , האינסטינקט הראשון המבוגר שלנו אומר לנו:

"איך הם לא יכולים להיות במקום אחד ?"

איך הם לא עושים בדיוק מה שאומרים להם?"

ההורים שלנו עבדו כשכירים ב 1- 3 עבודות במשך כל ימי חייהם, אנחנו כבר החלפנו כל 3 - 4 שנים בממוצע עבודה.

הילדים שלנו כבר יעבדו בלי תלושי משכורת, הם יעבדו במספר עבודות במקביל ויוציאו חשבוניות,

וכן, הם יקבעו איך זה יקרה והם יקבעו כמה הם ירוויחו.

מי צודק?

ההורים שלנו?

או הילדים שלנו?

ימים יגידו.

אני החלטתי אחרי שהתנדנדתי בין חיים למוות לא לקחת שום דבר כמובן מאליו,לשאול יותר שאלות,

כן לבעוט גם במוסכמות.

נכון זה הרבה יותר קשה

נכון זה גם לא מקובל.

אנשים סביבך מעקמים את האף, מגלים פסימיות שמתבטאת בציניות כלפי מהלכים שונים.

ואז צריך לבחור-

האם אני הולך עם כולם ומיישר קו, כי כך מצפים ממני,

או שאני הולך עם מה שאני חושב שצריך להיות.

כך יצא שאחרי תקופה לא קצרה שנעדרתי מהעבודה, חזרתי עם אותו גוף לעבודה כאילו כלום לא קרה.

אבל בפועל חזרתי אדם אחר לחלוטין,

אנשים סביבי אמרו לי -

אנחנו לא יודעים מה השתנה בך אבל חזרת אחר.

זה באמת נכון, כי חזרתי

אדם שלם יותר

שליו יותר.

האמת היא שהיה שינוי פיזי איתו חזרתי, כזה שאף פעם לא היה לי -

גידלתי זקן.

אנשים סביבי לא הבינו למה אני לא מוריד את הזקן אחרי שחזרתי מחופשת המחלה הארוכה.

אפילו ניסו לתת לזה הסברים לוגיים -

יש לך בעיה רפואית?

זה בגלל שראית אותו למעלה ואתה חוזר בתשובה?

הגדילה ואמרה מנהלת בית הספר היסודי של הילדים שלי,

אישה רבת עוצמה שהילדים כמו גם המורים מפחדים ממנה ויש אומרים שגם ההורים.

דני, היא אמרה לי,

מה זה ?

זה ממש מפחיד, זה נראה שאתה באבל.

אתה מוכרח להוריד אותו,

פעם הבאה שאני רואה אותך אני רוצה לראות אותך בלעדיו.

לא נשברתי

ממש לא

איך זה יכול להיות אני לא מיישר קו למה שמקובל לעשות?

הסיבה האמיתית לעובדה שהשארתי לעצמי את התזכורת , את המזכרת מהיום בו קיבלתי את חיי בחזרה,

היתה ההחלטה שלי עם עצמי, לא להתנהל באוטומט, לא להוריד את הראש וליישר קו.

להרים את הראש להסתכל במראה ולאהוב את מה שאני רואה.

לצאת מהמסגרת, לבעוט במקובל,

או במילים אחרות

לצאת ממירוץ העכברים.

כך מאותו יום, כבר יותר משנה, אני מסתובב עם גילוח משעי/ זקן, שמהווה תזכורת יומית כל יום שאני מסתכל במראה.

אני מסתכל במראה ומשנן לעצמי -

הכי קל ללכת למקום שכולם הולכים הפעם אני הולך למקום הנכון, עבורי.

#טיפולנמרץ #עולםהבא

18 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page