פוסט מצמרר ובילתי נתפס.
מדבר על הבשורה וההמתנה מזוויות שונות.
בהזדמנות זו , אני רוצה להתנצל בפני אנט במיוחד וכל המשפחה והחברים על כך שנאלצתם לעבור את זה- יודע שזה ישתלם בהמשך
אנט היתה במהלך רגוע של סידורי יום שישי, מאחר שיצאתי ברבע לחמש, היא אפילו לא הספיקה להיפרד ממני באותו בוקר בילתי נשכח.
היא קמה לסידורי יום שישי סטנדרטים - קניות סידורים ועוד עניינים.
שבוע לפני, עוד היתה מחשבה שאולי ניקח את הילדים לרגעי הסיום של המירוץ, כדי שיוכלו לחוות את האירוע המדהים ורב העוצמה שהיה וכדי שיראו אותנו מסיימים את המירוץ.
זה לא הסתדר, החלטנו לוותר על המפגש בסוף המירוץ .
יהיו עוד הזדמנויות, אמרנו אלון ואני,
הפעם נהנה לבד.
בדיעבד אפשר להגיד שהיה מזל גדול שאנט והילדים לא הצטרפו לחוויה בסיום המרתון של תל אביב.
נחסכה מהם חווית הפניקה שהיתה במקום,
תחושת ההלם, הבלבול וחוסר הארגון של אנשי המקצוע במקום .
הכי חשוב, נמנעה מהם התמונה שלי, מוטל ללא הכרה, מול ניסיונות ההחייאה והשיגור המהיר באמבולנס לבית החולים.
אני מודה לאלוהים גם על כך שמנע מהם את המראות הקשים הללו.
בגלל החום הרב ששרר באותו יום הוקדם המירוץ לשעה 06:45, הצפי לסיום היה בערך 07:35.
בפועל, בשעה שבע וחצי התנתקתי מהעולם ל - 24 שעות.
נעלמתי ברגע אחד, בלי יכולת לראות את כל המאורעות.
הבעיה היא שאף אחד לא ידע, בטח לא הוכן מראש להיעלמות שלי,
כולל אני.
השעה היתה 07:45 ואנט התארגנה לעוד יום שישי רגיל.
הטלפון צלצל ואמא שלי הייתה בקו השני.
שיחה מאוד מפתיעה!
״אנט, מה העניינים?״ שאלה אימי.
"בסדר" ענתה אנט.
השיחה לא היתה צפויה כי אמא שלי לא מתקשרת אלינו אף פעם כל כך מוקדם בבוקר, בוודאי לא בשישי בבוקר.
"מה קורה עם דני?" היא שאלה
"הוא במירוץ, כבר מסיים" עדכנה אנט
"אני לא יודעת למה, אני לא רגועה
תודיעי לי בבקשה כשאת תופסת אותו והכל בסדר."
״אין בעיה, אני אעדכן״ ענתה אנט
בדיעבד, אמרה לי אמא שלי,
היא פתאום הרגישה משהו שגרם לה להרים טלפון.
חצי שעה לאחר מכן החל מבול התקשורת.
בכל כלי התקשורת דווח על הבלגן שהיה במירוץ תל אביב באותו יום ועשרות הרצים שפונו לטיפול בבית החולים.
אין ספק שהסיטואציה גורמת להרהר במושג שנקרא אינטואיציה אימהית.
היכולת של ההורים שלנו או לייתר דיוק, של האמהות שלנו,
לדעת בכל רגע נתון מה קורה לנו, לא ניתנת להסבר לוגי כלשהו.
המדהים הוא, שלי לא היתה שום יכולת להעביר את המסר באמצעים כלשהם.
אבל אמא שלי ידעה.
היא פשוט ידעה שמשהו קרה לי.
בשעה 08:00 ניסתה אנט שוב להתקשר אליי, היא קיוותה שאני כבר מתפנק לי באוהל הVIP- אחרי שסיימתי את המירוץ.
לאחר מספר ניסיונות שלא עניתי, אנט חשבה שאולי יש בעיית קליטה,
חוסר קליטה באירוע כל כך המוני הוא דבר שמאוד מקובל במיוחד לאור העובדה שהיו באותו מקום עשרות אלפי אנשים.
היא המשיכה לנסות ואז קיבלה טלפון ממירב.
מירב אישתו של אלון, קיבלה שיחה מודאגת מאלון שהוא לא מוצא אותי.
אלון לא לקח את הטלפון הנייד שלו למירוץ כי ידענו שנרוץ ביחד, כל פריט שניתן לוותר עליו במהלך הריצה - עדיף.
מירב אמרה לאנט שאלון יצר איתה קשר והוא לא מצליח לאתר אותי.
"אם את תופסת את דני תגידי לו שאלון מחכה לו באוהל ה-VIP" עדכנה מירב.
אנט המשיכה לנסות מספר ניסיונות נוספים ללא הצלחה, היא הייתה בחנות בקניון מודיעין ופתאום קיבלה שיחה ממקור לא ידוע.
״הלו״ ענתה אנט
״שלום״ ענה לה קול נשי לא מוכר מהצד השני של הקו
״עם מי אני מדברת?״ נשאלה אנט
שאלה מוזרה מאוד לכל הדעות במיוחד שיוזם השיחה היה אותו קול נשי.
העובדת הסוציאלית של בית חולים איכילוב היא זו שהתקשרה.
מי שהחזיק בטלפון שלי, לא יכול היה לפספס את כמות הניסיונות ליצור איתי קשר.
מאחר ורוב הנסיונות ליצירת קשר איתי נעשו ממספר הטלפון של אנט, נלקחה החלטה של צוות בית החולים בשיתוף שירותי הרווחה,להחזיר צלצול אל המספר המופיע על גבי הצג,בעוד אני מובהל לטיפול נמרץ בלי הכרה.
״עם מי אני מדברת !!״
שאלה בחזרה אנט
ואז נשאלה השאלה הקשה -
״מי את בשביל דני קירש?״
באותו רגע ליבה של אנט החסיר פעימה,
היא הרגישה שהכל צונח.
לקחו מספר שניות עד שאנט התעשתה ואז ענתה:
״מה זאת אומרת מי אני בשבילו, אני אישתו״
״אני מדברת מבית חולים איכילוב ״ המשיכה מיד הבחורה
״דני הגיע לכאן, תגיעי לכאן כמה שיותר מהר.״
מה????????????????????????
הלסת של אנט כמעט ונפלה.
היא התיישבה באמצע החנות כולה רועדת.
״תקשיבי לי טוב״ אמרה אנט,
״אני רוצה לדבר עם רופא עכשיו, אני לא נוסעת לשום מקום לפני שאני מדברת עם רופא.״
העובדת הסוציאלית בצד השני של הקו לא שיערה שזו התגובה שתקבל, אך אנט רצתה לשאוב כמה שיותר מידע לפני שהיא טסה לתל אביב.
חלפו להם שניות נוספות עם רחש ולחשושים בקו השני.
״שלום״ ענה כל סמכותי בצד השני ״שמי דוקטור... אני הרופא שמטפל בדני, איך אני יכול לעזור?״
״אני רוצה לדעת מה מצבו של דני, בעלי?״ השיבה אנט
״דני הגיע לבית חולים איכלוב ישירות מהמרתון, הוא קיבל מכת חום, הוא מורדם כרגע ונמצא בטיפול נמרץ, תגיעי לפה מהר.״
אנט התיישבה בהלם מנסה לעבד במוח את המידע שקיבלה,
המילים רצו בראשה שוב ושוב -
מכת חום... מורדם ומונשם... טיפול נמרץ...
מילים קשות שנחתו לפני רגע בלי הכנה מוקדמת,
סה"כ הוא יצא לרוץ,
איך אפשר להגיע למצב כל כך קשה מחום...
אנט נכנסה לרכב והתקשתה מאוד לתפקד, תוך כדי שהיא מרימה טלפונים ומעדכנת את הקרובים בבשורה,
היא יצאה מהקניון, ואז הבחינה שאין מספיק דלק ברכב והיא צריכה להיכנס לתדלק בתחנת דלק.
כשנכנסה אנט לתחנת הדלק ניגש אליה המתדלק.
אי אפשר היה לפספס את סערת הרגשות שאנט היתה נתונה באותן רגעים.
הבחור ראה שמשהו לא טוב קורה, אנט רעדה כולה והתקשתה לתפקד.
גברת,
גברת
אמר המתדלק.
אני לא יכול לתת לך לנהוג ככה, אני מבקש ממך לעצור בצד.
את רוצה שאני אביא לך מיים?
עוד לפני שאנט הצליחה לענות, התקשר הטלפון.
יובל השכן קצין במשטרה, היה על הקו.
"אנט" אמר יובל.
"שמעתי מה קרה", אני בדרך אלייך.
תשאירי את הרכב בצד, אני אקח אותך.
הדרך לאיכילוב היתה כמו נצח, מיליוני מחשבות חלפו במוחה, המילים של הרופא הדהדו בראשה, היא הבינה שהיא נכנסת לסרט רק לא רצתה אפילו לחשוב על הרע מכל.
היא ניסתה לסדר את המחשבות כדי להצליח לתפקד.
היא פחדה שמסתירים ממנה את הנורא מכל.
"אולי הם לא רוצים לעדכן אותי במצב בטלפון"...
"איזה תמונה אמיתית אני אקבל פנים מול פנים?"
"אני מוכרחה לחשוב חיובי, אני צריכה להגיע לבית החולים כדי להבין מה באמת המצב.
הולכות להיות שעות מאוד קשות, אני רוצה לראות אותו, אני מוכרחה להיות כבר לידו."
כשהגיעו לטיפול נמרץ איכילוב, רצה אנט לכניסה כדי לקבל מידע עדכני.
הדלת היתה סגורה, היא דפקה בחוזקה על הדלת וצעקה :
"תפתחו את הדלת!!!"
הדלת נפתחה.
בצד השני עמדה אחות טיפול נמרץ אשר עדכנה:
"דני מחוסר הכרה,
כל המערכות שלו קרסו,
הרדמנו אותו כדי שהגוף שלו ינסה לחזור אל עצמו.
כרגע הוא מורדם ומונשם."
"מתי נוכל לקבל מידע על התקדמות במצבו?" שאלה אנט
"השעות הראשונות הן קריטיות ואנחנו מקווים שנעבור אותם, נצטרך לעבור לפחות את ה-6 שעות הראשונות.
רק אז נוכל להגיד משהו על התקדמות במצבו
ואם או איך הוא יצא מזה." ענתה אחות טיפול נמרץ.
המון שאלות התעופפו לחלל האויר:
אני צריכה לשמוח שהמצב לא יותר גרוע?
מה מידת הנזק נכון לעכשיו?
מה המשמעות שכל המערכות קרסו?
אחרי כמה זמן של הרדמה נוצר נזק בילתי הפיך?
המון שאלות
המון תהיות
בעיקר סימני שאלה
נשאר רק לחכות
אנט ידעה שאם רק היו נותנים לה היא הייתה הופכת עולמות, אם רק היו אומרים לה מה הדבר שצריך לעשות כדי לשנות את המצב כדי לשפר אותו ולו במעט, היא היתה גורמת לו לקרות.
אבל לצערה זה לא היה בידיים שלה.
לא הייתה לה יכולת לעצור את ההידרדרות במצב,
לא ניתנה לה הזדמנות לייצב את המצב ולהיאחז בזיק של תקווה.
כך החלו השעות הקשות ביותר בחיי אנט,
אנט התמודדה עם מצבים לא פחות קשים בעצמה,
אבל ההמתנה וחוסר הוודאות באותן שעות, היו קשות מנשוא.
כך נראתה התופת מבחוץ, כך לפחות עודכנתי.
בינתיים בפנים,
חוויתי חוויות אחרות לחלוטין
הרבה פחות סוערות
הרבה פחות מפחידות
לא היתה לי שום תחושה של חוסר וודאות
אמנם היו לי הבלחות שבהן ראיתי רופאים מעליי צועקים, נאבקים...
אבל במרבית הזמן,
חוויתי חוויה לא אמיתית
חוויה כמעט בדיונית
חוויתי חוויה גדולה מכל החלומות
כזו שהייתה בין העולמות
אני יודע שתלווה אותי לכל החיים
חוויה שקשה מאוד להסביר אותה במילים.
למרות הקושי בהעברת עוצמת החוויה למילים
אני מבטיח לנסות
בהמשך...
