״לפעמים צוחקת ככה סתם
היא פשוט כזאת..״
נועה היא ילדה עם אינסוף כישרונות.
ילדה יפה, עיניים חומות ענקיות ומעט נמשים.
אמנם היא רק בכיתה ה', אבל עם חכמה ואינטיליגנציה ריגשית של בנאדם מבוגר.
נועה מגיל צעיר יודעת בדיוק מה היא רוצה,
ברוב המקרים היא גם משיגה.
בגיל 5 החליטה נועה שהיא רוצה לנגן בפסנתר.
את הפסנתר שלנו בבית קיבלנו מסבא יוסף - אבא של אמא שלי.
סבא היה חזן בבית הכנסת, סביר להניח שבזכותו קיבלנו את האהבה למוזיקה ולשירים.
סבא יוסף נפטר כשהייתי בן 3 והזיכרונות שלי ממנו תמיד מלווים במוזיקה ובטוב הלב שלו, תמיד אמרו לי שאני מזכיר אותו.
את יכולת הנתינה והלב העצום קיבלה גם נועה.
הפסנתר של סבא יוסף התגלגל אלינו אחרי שביקר בכמה בתים במשפחה, באורח נס הוא נחת אצלינו.
בסתר ליבי קיוויתי שהכישרון למוסיקה שקיים למשפחתי בעורקים יעבור גם לילדיי,
האפשרות שילדיי יוכלו ללמוד פסנתר יכול היה מבחינתי להיות סוג של סגירת מעגל, כי למרות שאני מאוד אוהב מוזיקה אף פעם לא למדתי לנגן, ועל זה אני מצטער עד היום.
כך ניתנה לי ההזדמנות לתקן את מה שלא השגתי בעצמי באמצעות ילדיי .
מאחר והפסנתר ממוקם אצלנו בסלון, רק חיכינו לגיל המתאים בו הם יוכלו להתחיל ללמוד.
כשנועה הייתה בגן חובה, יובל היה בכיתה ב. אנט ואני החלטנו שזה בדיוק הזמן להתחיל ללמוד.
ההחלטה על כך התבצעה באמצע השנה אחרי שכל החוגים כבר היו מלאים, כל המורות היו תפוסות ולא הצלחנו למצוא מורה .
בצער רב הודענו לילדים שנוותר על הלימוד השנה ונחכה לתחילת השנה הבאה.
רק נועה הקטנה החליטה שזה יקרה עוד לפני.
יום אחד היא חזרה מהגן עם פתק, על הפתק היה כתוב את שם ומספר טלפון.
באותו היום הגיע אחד ההורים לצהרון, הוא בא לאסוף את הילדה שלו לשיעור פסנתר, נועה קלטה את זה, לא חיכתה אפילו שנייה,ניצלה את ההזדמנות, ובלי להתבלבל ביקשה את הטלפון של המורה,
כתבה את המספר ושם המורה על פתק מאולתר, הגיעה הביתה והכריזה בחגיגיות-
״ מצאתי לי וליובל מורה לפסנתר.״
כתבה... היא עדיין לא הייתה בכיתה א'.
כמובן שהילדים התחברו מאוד למורה ובסוף השנה הספיקו להשתתף בקונצרט בו התרגשנו לשמוע אותם מנגנים.
מזל?? אולי
לי מרגיש יותר הגיוני שסבא יוסף שמביט עלינו מלמעלה קצת עזר.
אז תדע סבא יוסף, כשאתה מציץ אלינו מלמעלה ומשגיח מידי פעם.
בנוגע למוזיקה אצלנו אתה יכול לסמן וי חזק, עם מרקר.
בעצם תסמן שניים.
זיכרונה של נועה, תמיד היה משהו מיוחד,
לראשונה התוודענו אליו בנסיעה ארוכה לצפון, בה ההינו צריכים להעביר את הזמן.
אחרי המשחקים והשירים, התחילו שוב השאלות הבלתי נמנעות :
" מתי מגיעים?"
החלטתי שהגיע הזמן ללמד את הילדים שיעור על זמן ומרחק,
נועה היתה בת 5 ויובל בן 7.
"אם אנחנו נוסעים במהירות 100 קמ"ש, בהנחה שנשארו לנו 50 ק"מ לכפר חרוב,כמה זמן ישאר לנו כדי להגיע ?" שאלתי את יובל בהנחה שנועה בת ה5, עדיין לא בשלה לשאלות כל כך מורכבות.
מספיק היה להסתכל בעיניו של יובל על מנת לראות את גלגלי המחשבה מתחילים להסתובב, ואז באופן מפתיע בעודו חושב,
לאחר מספר שניות, נשמעה התשובה מכיוון לא צפוי באוטו-
״חצי שעה״, ענתה נועה.
הסתכלנו על נועה בפליאה לא מאמינים למשמע אוזנינו, היא הייתה בת 5 בלבד,בכוונה או שלא פתרה בעיית מרחק שמתאימה לכיתה ד.
איך פתרת את זה?
שאלנו אותה שנינו, עדיין המומים מהתשובה הנכונה.
לא ממש ציפינו לקבל תשובה, ואכן לא נשמע הסבר מצידה, זה פשוט נשמע לה נכון .
כך הבנו שיש לנועה כישרון מיוחד בחישוב וזיכרון שמאפשר לה לתת תשובות במהירות בזק לשאלות מתמטיות מורכבות ומתקדמות מאוד לגילה.
את התשובה ליווה תמיד מבט תמים ומתנצל על העובדה שהיא שלפה אותה ממש בלי להתאמץ.
מאז כאשר אנחנו נתקלים בבעיית חישוב או בשכחה רגעית של קוד סודי של הרכב או של הכספומט במקום לשלוף את המחשב או לפשפש בזיכרוננו אנחנו פשוט שואלים את נועה – היא בטוח תדע את התשובה.
היכולת של נועה לכבוש אנשים בקסמיה לא פסחה על מנהלים בכירים.
היה זה יום חופשה כלשהו בו נועה התלוותה אלי לעבודה,
היא היתה בכיתה ב', ושיחקה במחשב במשרד בלי שום הפרעה,
עד שהמחשב הפסיק לעבוד בגלל תקלה.
מבלי להתבלבל ולמרות שאני הייתי בקרבת מקום היא החליטה לפנות לאדם הראשון שחלף במסדרון על-מנת שיוכל לעזור לה לחזור למשחק.
"בוא !", קראה נועה למנכל החברה, שבמקרה עבר שם באותה נקודה. בהתחלה הוא חשב שזה סוג של בדיחה .
"בוא!, בוא רגע!" חזרה נועה על הפקודות מבלי להתבלבל.
כמובן שאז כבר לא היתה לו שום ברירה והוא ציית במהירות להנחיות שקיבל.
התקלה תוקנה והמחשב סודר.
למחרת באתי להתנצל לאחר שהבנתי מה קרה.
הכל בסדר- הוא אמר לי, היא מקסימה.
ומאז בכל חופשה נשאלתי בציפייה
נו, מתי נועה מגיעה?
