top of page
  • דני קירש

5. המרתון - איך זה בעצם קרה


יום אחד נתקלתי במודעה על המירוץ הליילי של נייקי:

תמהרו להירשם ל" nightrunning " אחרת לא יהיה מקום.

קראה אליי המודעה, ובהבלחה של רגע החלטתי - אני נרשם.

כל השנים אנשים רצו סביבי, רכבו על אופניים והשתתפו בענפי ספורט אינדיבידואלים אחרים, אף פעם לא נמשכתי לענפי הספורט הללו.

לעומת זאת, אני, כל השנים הייתי שותף לספורט קבוצתי:

שיחקתי כדוריד 15 שנה, שיחקתי כדורסל והשתתפתי בענפי ספורט קבוצתיים רבים אחרים, ההנאה שלי נבעה תמיד מהתחרותיות, מהרצון לנצח, ההנאה לא נבעה מעצם עשיית הספורט, מהדרך, מהשחרור, מהיכולת להתנתק, ממש לא.

אצלי היה רצון עז לשפר כל הזמן את עצמי, לרוץ יותר מהר מאחרים, להבקיע יותר מכל השאר, לקלוע סלים, לנצח.

לא יודע מה היה באותו רגע נמהר שגרם לי להיכנס לענף הריצה, הענף האינדיבידואלי, הסיזיפי, שמטרתו היא לרוץ מול השעון.

לא יודע מה נתן לי את הדחיפה הלא מובנת להתמודד מול עצמי בלבד בלי היכולת להישען על שאר החברים בקבוצה, אבל כך היה.

זה היה ב - 30/06/2012 הרמתי טלפון לחבר שלי אלון

והודעתי לו חגיגית: "עוד 4 חודשים אנחנו רצים 10 ק"מ, במרתון תל אביב."

"אבל אף פעם לא רצתי 10 ק"מ ..." ענה אלון.

"לא רלוונטי, אמרתי, אנחנו הולכים לעשות את זה." עניתי לו.

לא יודע מה גרם לי להיות כל כך בטוח שלא נשבר בדרך, שהזמן אכן יספיק, שאכן נהנה מריצה רצופה של שעה ועוד במסגרת תחרותית,

לי לא היה שום ספק , ידעתי שנצליח.

הבחירה באלון לא היתה מקרית, הייתי צריך פרטנר שמצד אחד לא יהיה עצלן וירים אותי כאשר אני אתעצל, ומצד שני שלא יטיל ספקות ביכולות של שנינו להצליח בכל משימה ספורטיבית שנציב לעצמנו.

כזה הוא אלון.

היכולת לרתום אחד את השני, להניע ולשתף בדרך הלא קלה, הפכה את האימונים לנסבלים יותר.

מי ידע שבמירוץ הגורלי אחרי כל כך הרבה שעברנו ביחד, דווקא באותם רגעים לא נהיה אחד ליד השני.

אני מאמין שאם אלון כן היה באותם רגעים לידי, הוא היה קולט מיד שמשהו לא בסדר איתי.

בסופו של דבר כל אחד מאיתנו סיים אחרת את המירוץ -

אלון על 2 רגלים מחכה לי באוהל הVIP , מבסוט שסיים את המירוץ השני מאז התחלנו להתאמן.

ואני מובהל באמבולנס לאיכילוב אחרי שכל המערכות שלי קרסו.

לאחר ההודעה החגיגית כי נרוץ 10 ק"מ במירוץ הלילה של נייקי והבחירה הטבעית באלון, היינו צריכים להפוך את המילים למעשים.

התחלנו לרוץ ברחבי העיר מודיעין, בלי ממש הבנה או יכולת להבין לקראת מה אנחנו הולכים.

אחרי כל כך הרבה שנים בהן כל אחד מאיתנו עשה הרבה מאוד ספורט כולל ספורט אקסטרים, השכלנו להבין מהר מאוד שריצה זה עולם אחר לגמרי.

אם חשבנו שאנחנו בכושר, בריצה אין קיצורי דרך, אין להישען על מישהו אחר שיעזור לך, כאן זה אתה מול הגוף שלך.

בריצות הראשונות היו לי מאבקים שלא הכרתי אף פעם - מאבק בנשימות, מאבק בחוסר היכולת לסיים ריצה בלי שיכאב לי הצד, הגעתי למצב בו אפילו עצרתי בזמן ריצה.

בהתחלה ממש הרגשתי כישלון, איך זה יכול להיות שאני לא יכול מההתחלה לרוץ את המרחקים הארוכים? מה הבעיה? הרי באימונים קבוצתיים אנחנו רצים הרבה יותר.

אבל לא!

זה היפה בענף הריצה, נדרשת הרבה סבלנות, בעיקר לדעת להקשיב לגוף שלך, אם הוא מבקש ממך להוריד קצב, אז תוריד קצב, אם הוא מבקש להקשיב, להיות מרוכז בנשימות, בצעדים, אז אין לך ממש ברירה מוכרחים לעשות את זה, ובעיקר אם הגוף מבקש לעצור - אז עוצרים.

חוויתי תחושת תסכול לא קטנה, אני שרגיל לסיפוקים מידיים -

סל, שער, חסימה. פתאום צריך להסתכל על הדרך, ואולי אפילו להינות ממנה.

האמת לאמיתה היא שלא ממש נהניתי מהדרך, כל הזמן הצבתי לעצמי מטרות.

המטרות היו לפני הריצה ובמהלכה.

התקנתי לעצמי אפליקציות שמלוות את הריצה ותוך כדי הריצה קיבלתי עדכונים על הקצב, על המרחק והצפי לסיום.

קיבלתי עדכונים של מה אני אמור לעשות כדי לשפר את השיא שלי...

כך יכולתי בריצה לדבר בשפה שלי שכל כך אהבתי - תחרותיות ושבירת שיאים.

התקדמנו לאט לאט מ 3 ק"מ ל 5, מ 5 ק"מ ל 7, זה דרש מאיתנו לא מעט אימונים בשבוע, התחלנו מאימון אחד ועברנו ל3-4 אימונים בשבוע בהם רצנו.

היו ימים שקמתי בחמש וחצי רצתי שעה ואז הלכתי לעשות קניות ב"רמי לוי" וחזרתי להתחיל את היום.

חודש לפני המירוץ הצלחנו להגיע ליעד הלא יאמן -

רצנו 10 ק"מ!!

ביום שנרשמנו לתחרות היינו צריכים לציין ברישום איזה תוצאה נעשה, התוצאה נועדה למארגנים כדי לדעת באיזה מקצה לצוות אותנו, בגלל שעדיין לא השלמנו 10 ק"מ לא ידענו תכלס לכמה נגיע, אז ניחשנו.

היינו גאים בעצמנו, הצבנו לעצמנו מטרה יצאנו מהקופסה והצלחנו.

אחרי אימונים של 4 חודשים הגיע השיא - מירוץ הלילה של נייקי ,

איזו אנרגיה מדהימה היתה שם!

אנרגיה של 20,000 איש רצים ביחד.

20,000 איש שהחליטו להגשים את החלום שלהם.

מאוד התרשמתי משני נתונים שצוינו בפנינו -

הנתון הראשון היה - כמעט 50% מהרצים היו נשים, השני היה ש30% מהרצים רצו בפעם ראשונה מירוץ תחרותי.

הנתון הזה הדהים אותי, כמעט 7000 איש החליטו להגשים חלום, לא משנה מאיזה מקום הם הגיעו, לא משנה כמה ניסיון היה להם בספורט לפני כן, הם פשוט לקחו החלטה, אלון ואני היינו חלק מאותו מספר.

כל אחד ואחת מהם וויתרו על הרבה דברים כדי להגיע לשם.

ויתרו על בקרים בלי שינה, על התמודדות מול קושי, כאבים, תירוצים, ובסוף הם התגברו על כולם ותוגמלו על כך.

היינו מאושרים, הצבנו לעצמנו מטרה, העזנו לחלום והצלחנו.

התרשמנו מהארגון והעוצמה של האירוע, כל כיכר רבין היתה מלאה ברצים לפני המירוץ, היתה באוויר תחושה יוצאת דופן, תחושה שמי שמעז גם מצליח, תחושה שהכל אפשרי.

עם העוצמה הזו התחלנו לרוץ, איתנו 20,000 איש רצים.

בהתחלה לא היתה שום יכולת לפתח את הקצב שלי ומה שקבע את המהירות והקצב היה ההמון, השקעתי המון מאמץ מצד אחד לעקוף כמה שיותר רצים, ומצד שני לראות שאני לא מאבד את אלון, כל הזמן חיפשתי אותו לידי מאחורי או לפניי, ובאמת רוב הזמן רצנו אחד ליד שני, כך נתנו ביטחון אחד לשני.

לקראת הקילומטר ה - 8 הייתי כבר גמור,המאמץ הגדול שהשקעתי בריצה צפופה נתן את אותותיו, חשבתי לעצמי - אני לא מאמין שיש לנו עוד 2 ק"מ, איך אני אצליח לעבור אותם?

בדיוק באותו רגע חוויתי דבר מדהים, שעד היום אין לי עליו הסבר הגיוני.

למרות הקושי הרב שהשקעתי עד לאותה נקודה בעקיפות בדרך והאטה והגברת הקצב לשם כך, פתאום קיבלתי אקסטרא כוחות.

בדיוק כמו התחושה שנוהגים ברכב ויש מוט הילוכים עם כפתור טורבו שברגע שלוחצים עליו מקבלים פתאום כוח נוסף.

לא יודע מאיפה שאבתי את הכוחות אבל פתאום קיבלתי כוחות, ונתתי גז, כך סיימתי את המירוץ, עם תחושת סיפוק מאוד גדולה ותוצאה יפה לכל הדעות למירוץ התחרותי הראשון בחיי.

לאחר המירוץ שיכורים מההצלחה פנטזנו על המירוץ הבא ועל חצי מרתון, שוב מטרות, מטרות, מטרות ,שיאים ,שיאים, שיאים.

אז הגיע החורף, והגשם שטף גם את החלומות שלנו.

המשכנו במירוץ העכברים - עבודה, ילדים ותירוצים.

הפסקנו לרוץ לגמרי, מידי פעם ביצענו ריצה אחת או שתיים אבל זה לחלוטין לא היה עם המוטיבציה והדחיפה שהיתה לפני מירוץ נייקי.

אלון השותף שלי, לא וויתר לי ושאל אותי בימים הראשונים של הרישום למרתון תל אביב סמסונג: " אני רושם אותך?"

שבוע לפני סיום המועד, הגוף שלי קיים איתי את הדיאלוג הראשון ופשוט נתן לי את הסטירה הראשונה - מצלצלת, מעוררת , כזו שגורמת לך לעצור שנייה ולשאול שאלות.

הוא נתן לי את הרמז הראשון, ממנו בחרתי להתעלם, הוא אותת לי, ואני התייחסתי לאותו אירוע כגורם מעכב נוסף, ובמקום להקשיב לגוף ולהבין מה עליי לעשות, החלטתי בעודי מרותק למיטה, להמשיך לחלום.

אז שאלתי ועניתי לעצמי, אני נרשם והולך עם החלומות שלי עד הסוף.

כך מצאנו את עצמינו ב15/03/2013 בפעם השנייה בחיינו מוכנים להמשיך את החלום.

היה מאוד לחוץ באותו בוקר,ובניגוד למירוץ הקודם, לוחות הזמנים היו צפופים, יצאנו ברבע לחמש מהבית בידיעה שאנחנו מתחילים לרוץ ב06:45, ויש מספיק זמן.

בפועל הגענו למירוץ מספר דקות לפני שהוא התחיל, לאחר חיפוש חנייה ממושך.

מי ידע שאותו יום יסתיים בחוויה שתשנה את החיים שלי ושל כל הסובבים אותי.

חוויה שתאפשר לי להתייחס לכל יום כאילו הוא היום האחרון של שארית חיי.

נכון היה חם, לא סתם חם, חם מאוד!!!

חום כזה שמרגישים באילת כשיוצאים החוצה אחרי שמבלים במזגן,

אך כאן השילוב של הלחות של תל אביב עם חום יוצא דופן לאמצע מרץ היה מתכון מנצח לאסון מתקרב.

למה לא הקשבתי לגוף ?

למה לא הקשבתי לנפש שאומרת לי:

"דני הכל בסדר אתה הולך לרוץ לאט רק כדי לסיים, אל תעמיס על עצמך יותר מידי"

במקום להקשיב לגוף, היה לי קול אחר שאמר לי - תלך עד הסוף, אם אתה מרגיש שאתה יכול, לא רק שאתה תסיים אתה גם הולך לשבור שיא...

אני שהורגלתי כל החיים הספורטיביים והמקצועיים שלי להציב מטרות, להראות לכל הסביבה שאין דבר כזה לא לעמוד ביעדים ומטרות.

לתת דוגמה אישית שעושים הכל, אבל הכל, כדי לעמוד במילה שנתנו, ביעדים שהצגנו, שתמיד צריך להיות הכי טובים, ככה חינכתי את כל מי שניהלתי וככה התנהלתי בכל מקום שהייתי בו.

כך היה גם במירוץ, הנפש שלי לקחה פיקוד והתחילה לתת פקודות לגוף:

" יש לך הזדמנות לבחון שוב את היכולות שלך, פעם שעברה הצלחת יפה, הרי אתה לא יכול להיות פחות טוב מבפעם שעברה??

נכון היה חם, נכון האימונים לא היו טובים כמו במירוץ האחרון, אבל מה תפספס את הצ'אנס שלך לשבור שיא??

לא חבל? "

חבל על מי שמת... ואני לא הייתי רחוק מזה.

מה גרם לי לקחת החלטה שכמעט עלתה לי בחיי?

מה גרם לי לעבד את כל מה שקרה סביבי, ואז להתעלם מהנתונים? למה בחרתי לעשות את מה שהסביבה מצפה ממני,ממה שחונכתי לעשות?

במקום להקשיב לגוף שלי, לנפש שלי, החלטתי לעשות את מה שצריך בלי שום קשר לתנאים הסביבתיים.

אין לי תשובה ברורה לסיבה שהחלטתי לבחור במה שמצפים ממני במקום לבחור בעצמי.

התשובה היחידה היא שאולי המטרה היתה פשוט לתת לי את המתנה הגדולה מכולם,

המתנה שהפכה לייעוד של חיי –

היכולת לשנות מסלול בלי לפחד

היכולת להעז, ללכת עם מה שנכון ולא עם מה שמקובל.

היכולת ללכת עם האמת שלך, עם הרצונות שלך עד הקצה.

ללכת עם החלומות עד הסוף מבלי לתת לשום עכבה או שיפוט לעצור אותנו.

להיות פשוט אני.

יש אנשים שמקדישים את חייהם כדי להגיע לרגע הצלול שהגעתי אליו עם סדנאות ויפסנה מסעות להודו ו..

אני פשוט רצתי.

אני זוכר בבירור את ההתחלה, את זרנוק המים שקירר אותנו באלנבי, את תחנות השתייה בהם עצרתי לשתות.

אני אפילו זוכר את רון חולדאי מעודד אותנו בשדרות רוטשילד ואני חולף על - פניו גם בהלוך וגם בחזור.

אני זוכר את אלון השותף שלי לריצה מסמן לי משהו, אני מבין שהוא מנסה להגיד לי משהוא חשוב, לא ממש הייתי קשוב כי ניסיתי להתרכז בפיתוח קצב הריצה, בהקשבה לגוף.

זה לא היה פשוט, מעבר לכמות האנשים אשר הגבילו מאוד את הריצה, היה את אלמנט החום, ניסיתי לראות איך אני מגיע לתחנות המים שנפרשו לאורך המסלול,

הכנסה למשוואה גם ביקור רציף בתחנות המים פגע משמעותית ביכולת להיכנס לקצב נכון כמו גם רגישות לרצונות הגוף.

פתאום אלון נעלם לי, לא הבנתי מה הוא אמר לי כי בדיוק הקשבתי באזניות לשירים, שירי קצב שליוו אותי באימונים, והרימו אותי כאשר היה לי קשה.

בדיעבד הוא לקח החלטה בתחילת המסלול שהוא הולך להשתין, החלטה מוזרה מאוד לאור העובדה שנכנסנו לשירותים רגע לפני שיצאנו לריצה.

אולי התודעה שלי אמרה לי באותם רגעים שאני צריך להמשיך לבד כדי לבצע את השינוי האמיתי, אין לי ספק שבמידה והייתי צמוד לאלון, לא הייתי מגיע למצב הגופני שהגעתי אליו, הוא מיד היה מבין את מה שאני לא הבנתי או לא רציתי להבין באותם רגעים.

מה שלא רציתי להבין זה שאם הגוף שלי לא יקבל מכה רצינית, אני לא אוכל אף פעם לשנות מסלול.

אחרי שאלון נפרד ממני המשכתי לרוץ, זה היה בתחילת רחוב רוטשילד, התחושה שלי היתה טובה ולא הרגשתי תחושת חום קיצוני סביבי.

לא הרגשתי שאני בתהליך של התייבשות, או שמכת החום יוצאת הדופן משפיעה על הגוף שלי כמו ששום דבר ב - 42 שנות חיי עד לאותו רגע השפיעו עליי.

להפך הרגשתי טוב וזכרתי בבירור את הספרה 8 על הרצפה.

המשמעות של הספרה על הרצפה היא שהגעתי לק"מ ה - 8 ויש לי עוד 2 ק"מ לסוף המירוץ.

אני מחליט שזה הזמן להגביר את הקצב, אני יודע מהניסיון של המירוץ הראשון, אז בלילה חמישה חודשים לפני כן שהגוף יאפשר לי את הגברת הקצב.

חשבתי שזה יהיה בדיוק כמו במירוץ הקודם, אני אפעיל יותר כוח ואצליח לשאוב את האקסטרה הנוסף כדי לסיים הכי טוב שאפשר,

הקילומטר האחרון היה בטיילת של תל אביב כשהים מלווה אותנו עד קו הסיום.

אני מתחיל לדמיין את עצמי רץ בטיילת ורואה את הים.

הים ...

כמה חיכיתי לים...

כל כך רציתי להגיע לתחושה של סיום המסלול.

אז החלטתי - אני מגביר את הקצב!!

הנה, אני אפילו עוקף אחד,

עוקף גם את השני,

ופתאום...

פתאום...

שקט..

אז התחיל הסרט ששינה את חיי לעד.

סרט דרמה, סרט פעולה.

סרט אימה,ובלהות ביחד.

למזלי הרב,

במקרה שלי היה לו סוף טוב.

#טיפולנמרץ #עולםהבא

89 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page