top of page
  • דני קירש

31. המשכתי לרוץ על אוטומט

עודכן: 5 בנוב׳ 2019

היו עשרות ניסים ונפלאות במרוץ שלי, במסע המטורף הזה

אל עבר החיים.

אבל לאחד מהניסים אין לי תשובה עד היום -

איך זה שהמשכתי לרוץ.

הייתי במהלך ריצה לא פשוטה אבל התחושה שלי הייתה שלמרות הקושי, אני אצליח להתגבר עליו ואסיים את המירוץ.

בפועל חום הגוף החל לעלות והחל תהליך שלא ניתן היה לעצור אותו ללא עזרה חיצונית מקצועית, המערכות שלי החלו לקרוס בגלל מכת החום.

כנראה שהזיכרון היה מהראשונים לקרוס,

לא מערכת חיונית במיוחד לעומת המערכות האחרות שחיכו בתור, אני רץ על אוטומט כמעט 2000 מטר והמוח לא משדר את התמונות הכל נמחק.

שמונת הקילומטרים הראשונים של המרוץ היו מאבק מטורף, רצון עז להצליח במטרה למרות כל הקשיים,

חוויתי בחיי קשיים ספורטיביים והגעה לשיא היכולת, זה קרה לא מעט פעמים במסגרת קבוצות בהן שיחקתי אך גם במסגרת ספורט אקסטרים אותו חוויתי ואפשר לי להגיע לשיאים, חוויתי סיטואציות של צלילה באתרים נדירים כמו מפרץ הכרישים בסיני, צניחה חופשית, סנפלינג מגובה רב והשיא – טיפוס להר געש באקוודור - הטונגרוואה.

זה היה בטיול לאחר צבא לדרום אמריקה, חווינו לא מעט חוויות אקסטרים אבל הטיול הזה זכור לי במיוחד.

אני זוכר שהטיפוס היה בגובה רב מאוד, סיטואציה בה הגוף צריך להסתגל לגובה ולמיעוט החמצן אחרת אפשר לקבל שכרון גבהים,זאת הסיבה שהגענו יום לפני כן וישנו בבקתה באמצע הדרך כדי שגופנו יתרגל לגובה ומיעוט החמצן.

התחלנו לטפס הרבה לפני הזריחה, היינו מצויידים בפנסים לשעות החושך, נעליים מיוחדות לשלג ומקלות שיעזרו לנו בטיפוס של הר הגעש, טיפוס מורכב שאמור לקחת לא מעט שעות.

הכוונה הייתה להגיע לפסגה עם הזריחה כדי לצפות במראה שנשקף מפסגת ההר- שילוב של שלג, ונוף עוצר נשימה.

בשעה שלוש לערך התחלנו לטפס, חבורה של ישראליים מספר אירופאים ומדריך, אותי לא עניין הגובה התחלתי לטפס בקצב מאוד מהיר,

חבר שלי לא הצליח להדביק את הקצב ומאוד התקשה להתרגל לחמצן הדליל, האופי המשימתי שלי התעלם מכל הקושי ובמקום להינות מהנוף ומהטיפוס הסתכלתי קדימה והתעלמתי מכל התנאים והאתרים בדרך כולל מצבה של מטייל שמצא את מותו בדיוק באותו מקום

אני זוכר את עצמי מגיע לפסגה ומתמוטט, ברגע אחד כל הפרשי הגבהים נחתו עליי במכה- הרגשתי נורא, לא היה לי אוויר והייתה לי תחושה שאלו הם רגעיי האחרונים.

לא הייתה לי שום יכולת להתרומם ולהתרשם מהפסגה.

אבל לאחר שחלפו להם מספר דקות קצת,הצלחתי להחזיר לי חמצן ,הצלחתי להתאושש והמשכתי את דרכי.

גופי עמד בכל האתגרים שהצבתי בפניו- גם כשנראה שכל רגע אני הולך להתמוטט מצאתי את הדרך להתאושש ולהמשיך, הייתה לי תחושה שאין משימה שלא אצליח בה.

כמובן שמגיעים לגיל 40 כבר לא חושבים על טיפוסים מאתגריים ומסוכנים אבל ריצה של 10 ק"מ נראתה לי כמשימה שניתן לבצעה גם כשממש חם, שום דבר לא הכין אותי לזה שגופי יקרוס כתוצאה ממכת חום.

נכון היה מאוד חם באותו יום,אבל למה רק מעט אנשים מתוך עשרות אלפי רצים קיבלו מכת חום? למה דווקא הם, איך בחר החום דווקא אנשים ספציפיים?

לא יודע להסביר גם את זה.

אני גם לא יודע להסביר איך זה שנעלמו לי 10 דק מחיי.

10 דקות לא נתפסות בהן רצתי על אוטומט ,הגוף המשיך לרוץ אבל לא הצליח להעביר לזיכרון במוח את השדר, ההארד דיסק התחיל להיפגע.

במקום להתמוטט המשכתי לרוץ עם כוח האנרציה , עם טיפת האדרנלין האחרונה שנותרה בגופי, עם האנרגיות האדירות שהיו ב -2 הק"מ האחרונים.

מזל שסיפרו לי מה קרה בחלק מאותן רגעים,

כמה הייתי נותן אם הייתי יכול ללכת למעבדה ולעשות שחזור של ההארד דיסק שנפגע, לשחזר את השניות הקריטיות

השניות בהן כל פעולה יכולה הייתה לחרוץ את גורלי,

למזלי קיבלתי השגחה ממקור לא צפוי,רץ שהיה בדיוק בזמן הנכון.

הוא זה שסיפר לי מה היה הסיום של אותה סצנה בה הייתי השחקן המרכזי.

ממנו קיבלתי את המידע שהמשכתי לרוץ מהק"מ השמיני וכמעט עד הסיום.

למען הדיוק 400 מטר מהסיום.

באותה נקודה עמד אותו רץ והמתין לי שאגיע למרות שלא ראה אותי מעולם.

הוא סיים את המרוץ והחליט להתמקם בדיוק בנקודה הנכונה, בנקודה שהייתה ההבדל בין חיים למוות.

לאותו רץ קוראים יורם ובלי עזרתו כנראה שמישהו אחר היה מספר את סיפורי.



27 צפיות0 תגובות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page